והשמיים נעשים כחולים יותר...

זו לא מסקנה המבוססת על מחקר אקדמי, על תוצאות סטטיסטיות, על שיטות מחקר איכותניות או כמותניות.

זו מסקנה אליה הגעתי אחרי שנים של התנהלות חברתית, עם אנשים שהכרתי, מכירה, או לחילופין פוגשת במהלך היום-יום ללא חילופי דברים ורבלים.

כשאתה מחייך אל העולם- הוא מחייך אליך בחזרה.

כשאתה מחייך אל העולם, אתה מרגיש טוב יותר, והיום נעשה בהיר יותר.

מקור המסקנה הזו בניסים. גיסי. מנוחתו עדן. ניסים היה אדם חולה. מזריק לעצמו לפני כל ארוחה בגלל מצב סכרתי מתקדם, נעזר במקל הליכה בגלל בעיות במפרק הירך, ובנוסף על כל אלה, מחלת הסרטן שכרסמה בו. מחלה ארורה שתקפה אותו מספר פעמים, כאשר כל פעם כמובן היתה מלווה בכימותרפיה, הקרנות, ושלל תופעות לואי לא פשוטות.

כשהייתי מתקשרת לניסים לשאול לשלומו- הוא היה מחייך. לא ראיתי אבל יכולתי לשמוע את החיוך בקולו. מצויין, הוא היה עונה. שלומי מעולה. ולא. לא היתה בו טיפת ציניות. אמיתי לגמרי.

יום אחד לא התאפקתי-

מה כל כך מצויין? אתה הרי חולה, במצב לא משהו, בכאבים, מאושפז, מה כל כך מצויין לך?

וניסים ענה בפשטות- יש לי שתי אפשרויות- להגיד שאני מרגיש זיפת, קשה לי, אני פסימי, החיים בזבל, ואז לסגור את הטלפון ולבכות על מר גורלי, או להגיד מצויין. אחרי כמה פעמים זה כבר אפילו לא קשה, להגיד- מצויין. ואחרי עוד מספר פעמים קורה משהו מופלא.. אני מתחיל להאמין בזה.. ואפילו מרגיש טוב יותר.

או קי. הבנתי. והתחלתי לעשות שיעורים. מאז כל מי ששואל אותי לשלומי- מקבל תשובה אופטימית מחוייכת. ואז נוכחתי לדעת שהוא צדק. כשאנחנו מחויכים, זה מקרין בראש ובראשונה עלינו, ולרוב העולם מחייך אלינו בחזרה.  אנשים נעשים נחמדים יותר. גם הנהגים בכביש, גם פועלי הזבל עם משאית הזבל, שחסמה לי במשך חמש דקות יקרות בשבע בבוקר את הכביש, שמצפים לקבל מלמול זועף, ומופתעים לברכת בוקר טוב מחוייכת, מחייכים בחזרה.

ישנו מחקר חדשני בשם נוירוני המראה. תאים הקיימים במוח האדם, וגורמים לו להרגיש את מה שחש הזולת, ואפילו לפעול כמוהו. אותם נוירוני מראה שיגרמו לנו לרצות לקום ולרקוד בשעה שנחזה במופע ריקוד. שיגרמו לנו להרגיש סוג של תחושת כאב כשנצפה במישהו נופל. אולי אותם נוירונים, אצליכם, מחייכים אלי בחזרה כשאני מחוייכת.

והחיוך שלכם יפה. והשמיים מקבלים צבע יותר כחול.