קליניקה. יום יום וכל היום.
קליניקה איננה רק חדר טיפולים עמוס במשחקים, שלט על הדלת,
וחדר המתנה.
קליניקה היא חלל שיום יום מכיל הורים, רגשות, דמעות,
קשיים.
במיוחד כשבאי הקליניקה מביאים איתם סיפורים קשים, חוויות
לא פשוטות, ואתה צריך להיות שם בשבילם.
אתם מדברים. אני מדברת. אתם משתפים. אני מגיבה.
ואז אני מבינה.
ומקשיבה. ושותקת.
ומקשיבה. ושותקת.
הכל יחסי הם אומרים כשאתה
מרגיש אומלל.
הכל יחסי הם אומרים כשאתה
מרגיש מושפל.
הכל יחסי הם אומרים כשאתה
מרגיש נבגד
הכל יחסי הם אומרים כשאתה
מרגיש לבד
הגודל לא קובע הם אומרים
כשאתה מרגיש קטן
הכל יחסי הם אומרים כשאתה
מרגיש שנגמר הזמן
אלו לא ממש כאבים הם אומרים
כשאתה כאוב
אלה לא ממש בעיות הם אומרים
כשאתה עצוב.
קצת פרופורציות הם
אומרים כשלך הכל שחור
תתייחס גם ללבן,
ולעיתים גם לאפור
תסתכל בדשא שלך ולא
בזה של השכן
תסתפק במה שיש ואל תתמקד
במה שאין
תפסיק לעשות דרמות
אלה ממש לא בעיות
אל תקטר כל הזמן,
תלמד להתמודד, לחיות.
מתי נבין שהרגשה היא
סובייקטיבית
שהסובל אכן סובל, כאוב
ומדוכדך
ואם הוא עצוב אומלל
זו עובדה בשטח
ואין כל צורך
בציטוטים מהתנך
מתי נדע לתת אוזן
קשבת
רק להיות, נוכח ללא
מילים
אולי חיבוק, ליטוף אולי
משענת
להיות, ואז לשתוק בלי
נאומים.
לשמור על שקט, על
צניעות ועל אמפטיה
מבלי לתפוס את המקום
של המטיף
ואז אולי תרגיש פחות
בודד
כי החיים אינם תמיד
גן שושנים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה