תמיד היית אישה
גדולה. כזו שאפשר להניח עליה את הראש, לחבק, ולהרגיש בטוח. ששום דבר לא יקרה לך כל
זמן שאתה אחוז בחיבוק שלה.
תמיד היית בשלנית.
כזו שהניחוחות של האוכל ההונגרי, עטפו את כל מי שהתקרב למטבח שלך, שהחריפות של
האוכל אצלך התערבבה עם המתיקות, הפפריקה, שלטה בתבשילים, הניחוח והחום שנדף
מהסירים גרו את בלוטות הטעם, והעוגות שלך, אוח, העוגות שלך, המרקם של עוגות השמרים
עדיין קיים אצלי, עדיין קיים.
תמיד היית מוקפת
אנשים, חברים, אהובה כל כך על ידי כולם, דואגת לכולם, מפרגנת לכולם.
לא זכית לילדים משלך,
והתייחסת אלי כאל הילדה שלך. ואני אימצתי אותך כאמא שנייה שלי. ראיתי אותך יום
יום. הערצתי את היכולת שלך לשרוד את החיים בחיוך רחב, את הלב החם, הענק שלך, את
הלשון המפולפלת של ההונגרית העסיסית...
לא היו לך חיים קלים.
עברת את אימי אושוויץ, ושרדת, המצב הכלכלי לא היה מזהיר, ושרדת בחיוך רחב. גם
הזקנה לא האירה לך פנים, את הראיה אבדת כמעט לחלוטין, גם את השמיעה, את היכולת
ללכת גם. ובכל זאת תמיד אמרת- הכל טוב. שרק לא יהיה גרוע יותר.
אבל היה גרוע יותר,
ועוד גרוע יותר. ואני התעקשתי לאפשר לך ללכת מאיתנו כשאת בבית שלך, במיטה שלך, ולא
במסדרון מחלקה בבית החולים.
וכך היה.
ואת הלכת מאיתנו.
בעודך ישנה. נשמת את נשימתך, ונדמת.
והיום לפני שנתיים,
20 בינואר 2017, הבאנו אותך למקום מנוחתך האחרונה.
ואני מתגעגעת. כל כך
מתגעגעת.
בובו שלנו, דודתי
האהובה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה