לא יודעת מה אתכם.
אני אישית, הקונספט
של התנהלות כל השנה, בחוסר אכפתיות לרגשות הזולת, עם לקסיקון מילים רחב לכיוון הלא
נכון, עם אגרסיביות מתפרצת, בכביש, בחנייה, בתורים לקופח ולסופר, במי בוחר באיזו
מפלגה, בשמאל ובימין, בתנועות מגונות (שגם אני חוטאת בהן כשהפיוז קופץ), בחוסר הסבלנות
והסובלנות, ואי קבלת השונה והאחר מאיתנו, בשנאה הדדית, פחות נראה לי.
ואז.. ואז מגיע היום
הזה שמכפרים בו.. והסליחות מגיעות מכל כיוון. סליחה שפגעתי, סליחה שעשיתי, סליחה
שקללתי, סליחה שנגחתי, סליחה שהפלקתי, סליחה שדחפתי ונדחפתי.
והנה הופ. ביקשנו
סליחה. צריך לא? זה יום הסליחות הגדול.
ושוב המצפון צח כשלג,
ושוב הסוללה מלאה, והדף נקי, ובנק האנרגיות מלא.
כי ביקשתי סליחה.
השלכתי למים, סובבתי תרנגול.
ואיזה כיף, יש לי שנה
שלמה לפני, ואופקים חדשים לדחוף, לקלל, להכות, לפגוע.
כי מה שהיה קודם נמחק
לי. ביקשתי סליחה.
הקונספט הזה פחות
נראה לי.
אולי השנה לא נבקש
סליחה, ואז אין לנו אופציה לקלל שוב, כי בנק הקללות כבר ריק, ואז נתחיל לראות,
באמת לראות האחד את השני, לכבד השני את האחד, להרגיש כולנו את כולנו.
נוותר על יום המחילה.
נמחק אותו. ובמקום זה נבין שכבר עשינו את
כל הרע שאפשר, זה לא יימחק לנו בשום צורה, ואין מקום לעוד.
ואם בכל זאת פגענו, נדע להתנצל. במיידי. לא לחכות לפעם בשנה הזו.
ואם בכל זאת פגענו, נדע להתנצל. במיידי. לא לחכות לפעם בשנה הזו.
ואז החיים יראו קצת
יותר טוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה