יום חמישי, 16 באוקטובר 2025

ושוב, לטרון. גדוד 79.

 לטרון. אתמול.

אזכרה של גדוד 79, גדוד השריון שלחם בחווה הסינית.
כמו בכל שנה, זה לא עוד טקס. זו הייתה פגישה עם אנשים שאני מכירה שנים. זו פגישה עם שורשים, עם הארץ הזו, עם אנשים שהחזיקו מעמד כשלא היה אפשר. עמדתי שם, בין הדורות, והרגשתי התרגשות אמיתית מול תעצומות הנפש, מול הגבורה ואחוות הלוחמים שממשיכה לנשום גם חמישים ושתיים שנה אחרי.
כשקראו את שמותיהם של 123 החללים, אחד אחד, זה לא נשמע כמו רשימה. כל שם היה פעימת לב, חיים שנקטעו באמצע. ילדים שלא ניתנה להם הזדמנות לגדול, להזדקן. דיברה אחות שכולה לשני אחים שנפלו באותה מלחמה, וכל מילה שלה הייתה שקט צורב.
ואז עלה זה שדיבר על הפציעה השקופה, על הלם הקרב, על ההתמודדות שאינה נגמרת. הוא דיבר בשקט, בלי פאתוס, אבל כל משפט שלו נשמע למרחוק. הוא דיבר באומץ, בכנות נוגעת, מעומק הלב. קולו נשבר, והוא נשם, והמשיך. חבריו לנשק נגשו ותמכו בו, בגבורה הוא נתן קול לכל אלה שעדיין נושאים את המלחמה בתוכם יום יום, כבר 52 שנים, ועדיין לא מסוגלים לדבר.
הלוחמים שנכחו באזכרה, היום הם אנשים בגילי, הורים וסבים, אבל לפרק זמן קצר, בטקס בלטרון, חזרו להיות אותם בחורים צעירים במדים, עם עיניים של מי שראה יותר מדי.
כשעמדנו יחד ושרנו את התקווה בסיום הטקס, לא הייתה זו עוד סיום טקסי. שרנו עם כוונה, עם אמונה, אולי אפילו עם תחינה, שיבואו ימים טובים יותר. וכמו בכל שנה, יצאתי משם עם תחושת שייכות עזה. לעם הזה, למדינה הזו, לסיפור שלנו. הקרב נגמר, אך לא המלחמה לחיים.
תודה לכם, אחי גיבורי התהילה
גדוד 79.

יום שלישי, 7 באוקטובר 2025

6 באוקטובר

יש תאריכים שהקלנדר לא יודע להכיל. שורה אחת קטנה עם מספרים שחורים על רקע לבן, אבל מאחוריה טמון תהום של זיכרון. מי שנולד אחר כך אולי רואה עוד יום רגיל, אבל מי שהיה שם, או חזר משם חצי אדם, יודע שזו לא עוד שבת.

ב־6 באוקטובר 1973 העולם שלנו התהפך. הצעקה הראשונה בקשר, הרעש של הסירנות, הטנקים שהעלו אבק מסמא בחולות. אלפי בחורים. מי שהיה שם, לא שכח ולא ישכח אף שנייה.
זה היום שבו השמש זרחה על חיילים שחשבו שזה יום מנוחה, יום הכיפורים, והיא שקעה על ארץ שנקרעה לשניים.
יש כאלה שנשארו בחולות סיני. שמם חרוט על אבן לבנה, בקיר בלתי נגמר בלטרון. מדי שנה משעינים עליו זרים, כאילו הזיכרון צריך חיזוק כדי לשרוד. אחרים חזרו. לא מעט מהם חזרו בגופם אבל הנשמה נשארה מאחור. בחולות, באבק. אלה חיים עם ריח של אבק שרוף מתחת לעור. עם צליל שרשראות הטנק שלא נעלם גם אחרי חמישים שנה.
יש להם מבט אחר. קצת שקוף, חוסר סבלנות לעולם שממשיך כאילו כלום. הם מתפקדים. עובדים. צוחקים לפעמים. אבל בלילות, כששקט מדי, השקט הזה הופך למוקש. הם לא "פוסט טראומטיים" כמו שכתוב בתיקים. כי אז, בימי 1973, לא הכירו את המונח פוסט טראומה. זו היתה בושה להגיד- אני לא בסדר. והם חיים בעדינות על התפר שבין זיכרון לשיגעון.
וככה נולדה שתיקה. שתיקה שהפכה לשפה. זו ירושה של פחד, של דריכות, של מבט קפוא על חוף רגוע מדי.
אף אחד לא באמת יודע איך נראית מלחמה מבפנים, חוץ ממי שהיה שם. לא הסרטים, לא טקסי יום הזיכרון, לא הדוקומנטריים עם פסי קול דרמטיים. מלחמה זו הפעם בה אתה חש ממש פחד. פחד למות.
זו היד שלא מפסיקה לרעוד גם כשהכול נגמר. זה הגוף של חבר שלא הספקת להחזיר הביתה. זה הריח. תמיד הריח.
ואז באים הימים האלה, כמו היום. ופתאום זה שוב שם. הפנים, הקולות, ההרגשה שזה היה אתמול.
וכשמדינה שלמה עומדת בצפירה, הם לא צריכים צפירה. הם שומעים אותה כל יום, בפנים.
כי מלחמה אולי נגמרת בנייר, אבל היא לא נגמרת בנפש.
6 באוקטובר זה לא רק תאריך. זו תזכורת. שיש דברים שלא באמת מסתיימים.
שאנחנו עדיין הולכים על החול הזה, עדיין סוחבים את מי שלא חזר,
ועדיין מנסים להאבק על חמצן. על שפיות.
בכל שנה מחדש, כשמגיע התאריך הזה, נדמה שהאור משתנה.
השמש זורחת באותה שעה, אבל אחרת.
כמו זיכרון שמסרב לדהות. ואולי זה מה שצריך שלא ידהה.
שנזכור לא רק את מי שנפל, אלא גם את מי שנשאר לעמוד, אבל לא חזר באמת.
הם שם. בחולות סיני. ובכל מקום שבו אדם מנסה לשרוד את מה שאי אפשר לשכוח.
ואז מגיע ה 7 באוקטובר.

יום שבת, 4 באוקטובר 2025

ככה נראה אושר.

 מתרגשת. מאד מתרגשת.

יובל. ככה היא נקראת. נכדה שביעית. בת יום אחד. עטופה כול כולה בריח של התחלה, ברוך שאין לו מילים. אני מחזיקה אותה בידיים ומרגישה את המשקל הקל הזה שמחזיק כל כך הרבה רוך, געגועים, אהבה, זמן, חיים.
זה לא הריון שלי, לא לידה שלי, ובכל זאת הגוף זוכר. הידיים זוכרות איך זה להחזיק דבר פצפון שכזה. איך את מנסה לנשום עוד קצת מהריח הזה שאין לו תחליף. אני מביטה בה, ובבת אחת כל השנים מתבלבלות.
את מחזיקה אותה ורואה את שלושת ילדייך, שהם כבר הורים במשרה מלאה, ואת ששת הקטנים שלפניה.
כי כשיש לך שבעה נכדים, את אמורה להיות במקום ההוא שכולם קוראים לו "סבתא ותיקה". ואני, כשאני מסתכלת עליה, בכלל לא בטוחה שעברתי את גיל חמישים, מרגישה כאילו זו אני, שעברתי עכשיו את הפלא הלא מובן הזה שנקרא הריון ולידה ולא הבת שלי.
החיים הרי לא מתנהגים לפי המספרים. בפנים אני מרגישה לפעמים כמו ינשוף זקן, עם נסיון חיים ותובנות עולם, לפעמים כמו ילדה שלא סיימה להבין את עצמה, לפעמים כמו אמא עייפה מדי, ולפעמים כמו אישה צעירה שעדיין רוצה להספיק עוד. ואז מגיעה תינוקת חדשה, ופתאום מתברר שהחיים לא שואלים אותי באיזה גיל אני חיה, הם פשוט זורמים קדימה, מכניסים אותי לסחרחרת שאין בה רגע עצירה.
שבעה. שבעה נכדים. כל אחד מהם עולם. כל אחד מהם פותח בי חדר חדש שלא ידעתי שקיים. ויובל, עם השם הקל והזורם הזה, כאילו באה להזכיר לי שהזרימה עוד לא נגמרה. שאני יכולה להיות סבתא שבע פעמים, ובכל זאת להרגיש שכל פעם היא הראשונה.
כשאני מחזיקה אותה, אני חושבת על השרשרת הזאת שאנחנו חלק ממנה. סבתא שלי המופלאה, שהיתה עמוד השדרה המשפחתי, עם עוצמות וחכמה שאין לאף אחד, אמא שלי טובת הלב, היפה והעדינה שכבר איננה, אבל אני יודעת כמה היא הייתה מתמלאת אור לראות את הילדה הזו. אני חושבת על הילדות שלי, על הבית השקט ההוא שבו גדלתי, על כמה לא דיברו שם, וכמה לא חבקו, וכמה אני מתעקשת לתת לנכדים שלי חיבוק עם קול, עם מגע, עם מילים.
יש משהו בלהיות סבתא בפעם השביעית שהוא לא מובן מאליו. את לא מתרגשת פחות, את פשוט מתרגשת אחרת. פחות מהחדש, יותר מהעומק. פחות מההתחלה, יותר מהמשך. זה כבר לא סיפור של "עוד נכד", אלא סיפור של חיים שמתרחבים, נפרשים כמו מפה גדולה שעליה מתווספים עוד ועוד סימנים.
אני מביטה בה, בבת היום, וחושבת כמה מהר הזמן ייקח אותה קדימה. יום אחד היא תרוץ אלי עם ציור מהגן, יום אחד היא תבקש לישון אצלי, יום אחד היא תתווכח איתי על משהו קטן וחשוב. אבל היום, היום היא רק יובל קטנה. ואני עוצרת. כן, עוצרת. כי יש רגעים שבהם צריך להפסיק לרדוף אחרי הזמן ולתת לו להיות.
אז הנה אני כותבת את זה, לעצמי וגם לה: יובל, נכדה שביעית שלי.
ברוכה הבאה. את לא יודעת כמה חיכו לך כאן, כמה לבבות נפתחו עבורך. ובתוך כל ההתרגשות הזו, אני מוצאת את עצמי תוהה, אם יש לי שבעה נכדים, איך זה שאני עדיין לא מבינה איך השנים עברו כל כך מהר?
אולי זה הסוד של החיים. אולי אנחנו אף פעם לא לגמרי "מוכנים" להיות במקום שבו אנחנו נמצאים. אולי כל לידה חדשה מחזירה אותנו קצת אחורה, מזכירה לנו שהזמן הוא לא רק מה שעובר, אלא גם מה שמתחיל מחדש.
והנה, יש לי עכשיו נכדה קטנה בשם יובל. ואני, עם כל הבלבול והעומק והאהבה, מחייכת אליה ואומרת לה בשקט, יובלי שלנו. שלום יובלי קטנה. הגעת בדיוק בזמן.

יום שלישי, 23 בספטמבר 2025

נפלאות המילה הכתובה

 ואז היא ביקשה ממני להקריא את החיבור בפני הכיתה. כיתה ו'. בית ספר היובל. הייתי נבוכה למדי. קמתי , הקראתי. אני לא זוכרת מה היה כתוב שם. על הדף הלבן במחברת לפני עשרות שנים. מה שאני זוכרת את הדממה, את העיניים המקשיבות של אלה שבדרך כלל היו עסוקים בלהפריע למורה. בדיעבד, אני מבינה שאז זה התחיל. ההבנה שלמילים כתובות יש כוח. שהן מסקרנות, נוגעות, מקשיבות, מדברות.

את הארה שהניעה אותי לכתוב בלוג, אני זוכרת במדוייק. הרצון לכתוב, דגדג ולא הרפה. לא ידעתי מה אכתוב שם, אבל הייתי בטוחה שאכתוב. והרבה. היום אחרי הפוסט ה-170, אני יודעת שזו לא היתה התלבטות, לא היתה לי את הפריבילגיה להחליט אחרת. מילים אצלי זה הערוץ המועדף. זו ונטילציה, זו רווחה, זו נשימה.
מה שהבנתי במרוצת השנים, זה שהכתיבה משחררת. הכתיבה זורמת בקלות גם כשלנשמה קשה, גם בימים מורכבים, גם כשהעיניים דומעות, גם כשהגוף דואב. כשהחיים לא מקלים עליך, כתיבה תומכת. יש שפונים לעזרה נפשית. אני פונה לכתיבה. כותבת לעצמי, כותבת לדף, כותבת למי שיקרא.
ההחלטה לכתוב בגוף ראשון, נובעת מהצורך האינטנסיבי שלי בכנות. בשקיפות. את הספר הראשון, ספר מקצועי, (הספר "אומנות השילוב", שראה אור בהוצאת ניב), היה לי ברור שאכתוב בגוף ראשון. את הספר השני (על חייה של אמא כשורדת שואה, וחיי שלי כדור שני, שנמצא בתהליך הוצאה לאור) כבר לא היה לי ספק. גוף ראשון כמובן. והספר השלישי (בלי ספוילרים, שנכתב בימים אלה ממש), כמובן בגוף ראשון. בכתיבה בגוף ראשון גיליתי את האינטימיות הגבוהה ביותר. זו אני. גם אם קוראים לי רונית, וגם אם קוראים לי נועה. ומי שקורא פוגש אותי לא רק דרך הרעיונות, אלא דרך הקשיים, השמחות, התובנות והשאלות. החיים עצמם.
וכך, המילים הכתובות הפכו למקלט שלי, לפינה שלי, למרחב שבו אני יכול להיות כנה עם עצמי לחלוטין.
אני קוראת לא מעט פוסטים של כותבים שונים. בינהם מוכשרים מאד. המסר המרכזי הוא- כתיבה זו עבודה. הקפד על שעה קבועה ביממה שבה אתה כותב. אל תחכה למוזה. התייחס לכתיבה כאל מטלה יומיומית. משימה בלוז.
אצלי זה לא ככה. זו לא משימה. זה לא בלוז. זו מכונת ההנשמה שלי. כשאני כותבת, יש שקט. לא מסביבי, אלא בתוכי. השורות מסתדרות, המחשבות מתארגנות, ואני מרגישה שהצלחתי לתפוס רגע שהיה בורח לי. זה צורך. הדף (במקרה שלי מסך המחשב), סובל הכל. את הדילמות, את חוסר הסדר, את חוסר ההבנה ולפעמים גם את השברים. אחרי הכתיבה, הכל נעשה קל יותר, משוחרר יותר. האוויר נקי יותר.
אז אני כותבת
.


 

 

יום שני, 22 בספטמבר 2025

שנה חדשה.

 שנה חדשה.

אני רגילה לפתוח את השנה באיחולים של שפע, שמחה ובריאות. אבל בשנתיים האחרונות זה אחרת.
המדינה סוערת, הרחובות מתוחים, משפחות שלמות חיות באבל, אחרים נאבקים בפציעות בגוף ובנפש. בתוך כל זה אנחנו מנסים להחזיק חיים רגילים. שולחן חג, חיוכים לילדים, מפגש חברים.
והכול מרגיש קצת שביר, כמעט לא אמיתי.
אני מוצאת את עצמי נקרעת בין החדשות במרקע למסך הטלפון, בין הפחד מהעתיד לבין הרצון להאמין שיש טעם להשקיע ביומיום. בין הכאב הגדול של כולנו לבין הצורך לקום בבוקר, ללכת לעבודה, להיות שם בשביל המשפחה. יש ימים שזה כמעט בלתי אפשרי, אבל אין לנו מותרות לוותר.
דווקא עכשיו, כשכל כך קל להתייאש, אני מבינה עד כמה אנחנו זקוקים אחד לשני. להרים טלפון, לשאול מה שלומך, לחבק. להיזכר שאנחנו חלק מקהילה עם אחריות הדדית.
אז מה מאחלים לשנה החדשה?
לא הבטחות גדולות, לא אשליות. אני מאחלת לעצמי ולכולנו למצוא רגעים קטנים של אור בתוך החושך, לדעת לנשום גם כשקשה, ולהאמין שיחד אפשר לבנות משהו אחר, חזק יותר, ישר יותר, אנושי יותר.
שתהיה שנה של שינוי, של כנות, של יושרה, של צניעות, של אהבת הארץ.
שתהיה זו שנה של חוסן, של לב פתוח ושל נוכחות אמיתית. לא מושלמת, לא קלה אבל שלנו.

יום שבת, 13 בספטמבר 2025

תפתחו את העיניים, תסתכלו סביב

בימים האלה, כשהמציאות מתפרקת מול העיניים, כולנו מרגישים את הכובד. כל יום יש עוד משפחות שכול, עוד פצועים בגוף ובנפש, עוד חדשות שמקשות לנשום. בתוך הסערה הזו אנחנו מתעקשים להמשיך את החיים. לשבת עם המשפחה לשולחן, לבשל, לחגוג יום הולדת. אלה לא מחוות קטנות, אלא בחירה יומיומית לא לוותר על מה שעוד מחזיק אותנו.

אבל גם השגרה הזו סדוקה. מאחורי כל צחוק של ילד יש ידיעה על ילד אחר שלא יחזור. מאחורי כל חיבוק יש געגוע למי שאיננו. החיים ממשיכים לא כי אנחנו אדישים, אלא כי זו הדרך היחידה לשרוד. להיאחז בטוב, גם כשהוא שברירי ודקיק, זו אולי המשמעות האמיתית של הכוח. לראות פריחה על עץ, לשמוע צחוק בגן שעשועים, למצוא רגע של שקט בבית. זה לא מוחק את הכאב, אבל מזכיר שיש חיים לצד האובדן.

ובתוך כל זה, החשיבות של להיות יחד גדולה מתמיד. הכי קל להתפוצץ על מי שצפר לנו או עקף אותנו. אבל האמת היא שאף פעם אנחנו לא יודעים מה עובר עליו. אולי הוא חוזר מבית חולים, אולי הוא איבד מישהו קרוב, אולי הוא סוחב טראומה שאין לה סימן חיצוני. לתת כבוד, להיות סבלני, לעזור כשאפשר זו לא חולשה. זו הדרך היחידה לשמור אחד על השני, וגם על עצמנו.

המצוקה היא של כולנו, וגם התקווה. כשאנחנו בוחרים לפרגן במקום לשפוט, לשתף במקום לסגור את הלב, אנחנו יוצרים מרחב שאפשר לנשום בו. אנחנו אומרים לעצמנו ולסובבים, אנחנו לא מוותרים. בתוך השבר הזה אנחנו מחזיקים אחד את השני, וככה לאט לאט גם את עצמנו.


יום ראשון, 31 באוגוסט 2025

דברים שלמדתי מהכלבים שלי

*חיה את העכשיו. את מי מעניין מה שהיה או מה שיהיה.

*מישהו נכנס הביתה, סיבה להיות מאושר. מישהו מלטף אותך, אתה ברקיע השמיני. מישהו משחק איתך, גן עדן זה
פה.
*אתה רוצה לעצבן את ההולך על שתיים? תשתין לו על הלפטופ.
*הליכה יומית זה must. לא יצאו איתך לסיבוב בזמן? תעשה את מה שאתה יודע לעשות.
*הגיע זמן לישון? ישנים. בלי עוד פרק בנטפליקס, בלי לגלול גלילה אחרונה בסלולרי. עוצמים עיניים וישנים.
*זה שלי? אתה לא נוגע. אחרת אני נלחם עד חורמה.
*שמיעה זה טעם החיים. שקית ביזלי שנפתחת במרחק שלוש קומות? כלב שנובח בטימבקטו וחייבים לענות לו, אבל
זהו בערך. כשקוראים לי מותר לי להתעלם.
*ריח מסדר לי את העולם. מי היה איפה, מי עשה מה, מה מזג האוויר בחוץ, את מי ליטפת לפני שחזרת הביתה.
*אני שלך בכל מחיר. גם אם אתה עצבני, מעצבן, קצר סבלנות, אני אשמח כשאתה חוזר הביתה.
*אין סיבה להתבייש. גם אם אני באמצע הכביש, השדרה, רחוב המותגים הנוצצים. אם צריך, אני עושה.
*עייפות? ישנים. מה אכפת מה השעה? למי משנה שהשמש זורחת בחוץ? למי מפריע שהדירה הסמוכה בשיפוצים?
אני ישן. וישן מעולה.
*לחפור בגינה זה עונג עילאי. להשתכשך בבוץ אפילו עוד יותר.
*ההסוואה הטובה ביותר היא להתמרח בצרכים של כלב אחר. זה שבני אדם לא מבינים את הקונספט, שינסו פעם,
ואז בטוח יבינו.
*יש אוכל, אוכלים. בררנות זה לחלשים. מי יודע אם יהיה אוכל שוב.
*כואב לך? אתה אומלל? מיואש? אני אשב לידך בלי לברבר. רק אניח את הראש עליך. אני יודע שזה יעזור.
*וטרינר זה אויב העם. כשמגיעים אליו לקליניקה זה לגיטימי לרעוד כעלה נידף, חשוב לא לאכול שום דבר שהוא
מציע לי, כי מי יודע אם זה לא רעיל.
*זה בסדר שאני משיר שערות, בכל מקום, בכל פינה על כל רהיט. מישהו כבר ינקה.
*אז מה אם היא קנתה לי מיטת כלבים ב 300 שקלים, אני אלך לישון על הקרטון שהפינה.
*אני מגן על הבית. רק בגלל זה אני נובח כשמישהו עובר במרחק 252 קמ מדלת הבית. זה רק בשביל לשמור עליה.
*אם משחררים אותי אני נעלם. ככה זה בטבע.
*כשנושפים לה בפרצוף היא מתעוררת.
*אני מבין שהיא נהנית לזרוק לי כדורים, אבל אותי זה פחות מעניין. למה שאתפוס? שתזרוק ותתפוס לבד.
*אז מה אם היא קנתה לי אוכל יוקרתי מזין ומשובח. אני מעדיף לאכול מהפח.
*טישו נועד לפירוק. גם צעצוע מפלסטיק. גם ספר. גם נעל.
*לכלבים אחרים ברחוב אין זכות קיום.
*כשאני קופץ עליהם הם נבהלים.
*הרהיטים בבית הם כולם כריות שינה.
*אתה מפחד מכלבים? לידך אני אשב כל הערב.

אז אולי הלקח האמיתי הוא לא מה הם לומדים מאיתנו, אלא איך לעזאזל אנחנו עדיין לא למדנו מהם.

יום שישי, 22 באוגוסט 2025

באג בתקשורת

 פעם, כשעוד היינו עושים סוציאליזציה כמו בני אדם, כלומר, עם קול, עיניים, הבעות פנים היית פוגש מישהו ברחוב, צועק לו "מה קורה אחי?" והוא היה עונה. אולי זורק לך "בסדר, יאללה נדבר", אולי ממלמל "אין לי כוח עכשיו", אולי סתם מנפנף. אבל הייתה תגובה. אפילו כשמישהו התחמק ממך, לפחות הוא התחמק ממך. זה היה הדדי, היה מגע, הייתה תקשורת.


היום? וואטסאפ. אתה יוזם שיחה. שולח הודעה. מקדיש מחשבה. אולי מוסיף גם אימוג'י שיהיה חביב.
✔✔ נשלח. ✔✔ כחול נקרא. ואז? כלום. דממה. וואקום רגשי. אתה יושב מול המסך, staring into the void, וה-void שלא רק שמביט חזרה, הוא פשוט מתעלם.

איך נהיה פתאום מקובל לא להגיב? מתי זה הפך לסטנדרט תקשורתי? יש אנשים שפיתחו תיאוריה שלמה סביב זה: "אני עונה כשיש לי פניות רגשית", או "אני לא חייב לענות מיד", או "זו לא חובה, זו שיחה". או "לא היה פה סימן שאלה, אז אין מה לענות". סליחה אם קראת את ההודעה שלי וזה לא טלמרקטינג, תתייחס אליי. אפילו "עזבי אותי באמאשך" זה אחלה מבחינתי. באמת. לפחות אני יודעת איפה אני עומדת.

וזה האבסורד הכי גדול: גם תגובה שלילית יותר מנחמת מהתעלמות. כתבת לי "לא מתאפשר", "אין לי זמן", או אפילו "אין לי כוח אליך כרגע" אחי, תודה! אני מרגישה חיה! אני בתוך מערכת היחסים הזו! אני אדם עם נוכחות, לא סתם בוט על mute.
אבל כשאין תגובה? כשאתה נהיה ההודעה ההיא שצצה מדי פעם למישהו בראש והוא אומר לעצמו "וואי שכחתי לענות לו... טוב נו, עכשיו זה כבר מביך"...
זאת ההרגשה הכי גרועה. כאילו אתה מדבר לעצמך. כאילו הפכת לתזכורת חיה שמישהו מחק מהמוח שלו. אתה כבר לא "שיחה" , אתה "אייטם פתוח" שאף אחד לא סוגר.

וכן, אני יודעת. גם אני לפעמים לא עונה. אבל זה לא אותו דבר! כשאני לא עונה במיידי, אני מקפידה לענות בהמשך. אפילו לייק קטן זו תגובה. שתי מילים, זה כבר ממש מרגש. לפעמים כל מה שאני צריכה זה סימן חיים קטן. אפילו טעות כתיב. רק משהו שיגיד לי שלא נעלמתי בחור השחור של ההתעלמות הדיגיטלית.
אז לסיכום, אם קיבלת ממני הודעה, תענה. מילה. אימוג'י. שלוש נקודות אפילו. תן סימן חיים. שלא אתחיל לשקול לשלוח לך זר פרחים ולרשום "יהי זכרו ברוך".

ומי שהגיע עד הסוף וקרא את כל זה, אין צורך בלייקים. זה היה פוסט פריקה. ניסיון להבין את מה שכנראה אני לא מסוגלת להבין. ואולי טוב שכך

יום ראשון, 3 באוגוסט 2025

עצב, תסכול, כעס, עלבון, אכזבה ושוב עצב.


אלה לא סתם רגשות. אלה שכבות.
שכבה על שכבה על שכבה.
ואת כולן אני סוחבת בי בימים האחרונים.
וזה כבד.

העצב מתחיל עמוק.
עצב על המצב, על הייאוש, על ילדינו שנזנחו מתחת לאדמה.
במנהרות צרות וחשוכות, בלי אוכל, בלי מים, בלי אור שמש, בלי חמצן.
הם ננטשו לא רק בידי החמאס, בני העוולה, אלא גם על ידי מי שדקלם שנים משפטים כמו מוסר, נאמנות, אחריות. .

התסכול מגיע מיד אחר כך. על חברי ממשלה וכנסת, מושחתים, צרחנים, נהנתנים ונרקיסיסטים.
על כך שהמדינה כמנהגה נוהגת, רייטינג האח הגדול, רוקדים עם כוכבים ותכניות בישול.
על כך, שמעבר למחאות והפגנות חייבים להשבית, להפסיק, לדומם הכל. ולא קורה.

וכעס. כזה שגולש כלפי הנהגה שמסתכלת במראה ורואה רק את עצמה.
מנהיג שמקבל החלטות כאילו אין מולו עם שלם, רק אינטרס אחד, הוא עצמו,
נשיא רדום משועמם ופסיבי, שמבליח מידי פעם לנאום מיותר.

ובסוף עלבון.
כי גדלתי על ערכים של שליחות, אחריות, דוגמה אישית.
על “לא משאירים פצועים מאחור”, “רוח צה"ל”, “אנחנו ננצח כי אנחנו צודקים”.
היום אלה נשמעות לי כמו שורות מתסריט ישן שכבר אף אחד לא טורח לשנן.

וכל זה מטובל באכזבה. אכזבה צורבת על כך שהגענו לכאן.
על כך שאפילו את המילים “לא עוד” אני כבר לא מסוגלת להגיד.
הן נשחקו, רוקנו מהן את התוכן, הפכו אותן לדקלום חסר שיניים.

ושוב עצב.
עצב גדול.
לא אישי. לא רגעי. לא כזה שיגיע מחר תיקון.
עצב שנוגע במהות. במדינה שחשבתי שאני מכירה.
ולא כך הוא.

יום שבת, 26 ביולי 2025

פודקאסט על הרצף

 

הרצף – לא רק פודקאסט, אלא מסע אנושי 🎙️

התחלתי את הפודקאסט "על הרצף" מתוך צורך לשאול, להבין, לדבר ולגעת במה שמבעבע מתחת לפני השטח של עולם האוטיזם והפרעות התקשורת.
אבל עם כל פרק שעלה, הבנתי שזה כבר לא רק פודקאסט. זה מרחב של הקשבה, של עומק, של רגש. של שיחה כנה, שאלות והתלבטויות.

במהלך המסע הזה אני זוכה לשוחח עם אנשים מדהימים, שכל אחד ואחת מהם הביאו איתם מבט נדיר, מקצועי ואישי, והרבה נשמה. בין המתראינים תוכלו להקשיב ל-  ד"ר מירב הדר פרומר, פרופ' לידיה גביס,  ד"ר עליזה ויג,  ד"ר מרדכי בן חמו, יעל יוספסברג,  אביגיל דר, מיכל ברקוביץ בר,  אורלי רובין, וטל גולינסקי.

יחד נגענו בנושאים שמעסיקים הורים, אנשי מקצוע, מטפלים – ובעצם את כולנו. דיברנו על
תהליך האבחון, מהן הפרעות תקשורת, איך בוחרים דמות טיפולית, מה קורה בחדר הטיפולים, חיברות וחברים על הרצף, הקשר בין ההורים לדמויות הטיפוליות, מסגרות חינוכיות ושילוב, מהו תפקוד גבוה ומה המשמעויות שלו, גישות טיפוליות   ABA, DIR, הסתגלות לשינויים, אפרקסיה, רגרסיה, רכיבה טיפולית, הידרותרפיה, קנאביס רפואי, אבחון מאוחר, הורות בזמן אמת ועוד ועוד.

כל פרק הוא פיסה בפאזל הגדול, מורכב, מרגש, של החיים עם אוטיזם ושל חיים בכלל.

הפודקאסט הזה נולד מתוך אהבה והוא ממשיך להתקיים בזכות הקהילה המדהימה שנוצרה סביבו.

💬 אם עוד לא הקשבתם – זה הזמן.
אני מבטיחה שתרגישו אחכ בטוחים יותר, תצאו עם מחשבות חדשות, ושאלות שעדיין אין להן תשובה אחת.

📌 מוזמנים להאזין:   https://open.spotify.com/show/4QBHQc0R6FgLli0OdlYUGC


אשמח לדעת – איזה נושא נגע בכם? איזה פרק ליווה אתכם בדרך?

🧡 תודה לכל האורחים היקרים, ולכם, המאזינים – שאתם ממשיכים ללכת איתי על הרצף.

ד"ר רונית ולגרין


יום ראשון, 6 ביולי 2025

כל סוף הוא התחלה חדשה

אחרי 47 שנות עבודה קלינית, אני עוצרת.

ארבעים ושבע שנים של טיפול, הקשבה, ליווי, בקליניקה ובמסגרות אחרות.
אלפי ילדים עברו מולי, וכל אחד מהם היה עולם ומלואו. ילדים שלא דיברו, אבל רצו כל כך שיבינו אותם. ילדים שדיברו הרבה, אבל אף אחד לא באמת הקשיב להם. מהם למדתי שתקשורת היא לא רק מילים. היא מבט, תנועה, נשימה. ולפעמים - פשוט שקט.
ולצידם, מאות הורים. ישבו מולי בחדר, עייפים, מודאגים, מלאי אהבה. הם חיפשו תשובה, כיוון, אחיזה. מישהו שיגיד שזה אפשרי. ולפעמים, פשוט רצו לדעת שהם לא לבד. שיש מי שרואה, שומע, מאמין.
אלפי פנים, אלפי קולות, אלפי רגעים של יחד. בכל השנים האלה, למדתי מהם לא פחות משהם למדו ממני.
ולאט לאט, רגע אחרי רגע, נבנה כאן בית. לא קליניקה. בית. מקום שבו לא רק מדדנו מטרות, אלא חיפשנו משמעות. שבו לא רק תרגלנו, אלא ראינו, הקשבנו, הרגשנו. שבו כל ילד היה עולם ומלואו. אלה היו שנים של עשייה שקטה, מדויקת, עם הלב.
אז הנה הגיע הרגע בו אני סוגרת את הדלת. לא בלב כבד, אלא בלב מלא. כי אני יודעת שזה הזמן. לא להמשיך "עוד קצת", אלא לעצור בדיוק כשצריך לעצור, כשמרגישה שאפשר להמשיך.
אני לא נפרדת - רק משנה כיוון. אני לא עייפה, אלא מלאת סקרנות והתלהבות לגבי ההמשך. מחדרי הקליניקה, אל המרחב של הפודקאסט, של הספרים שאני כותבת, של הימים שיבואו.
אתם מוזמנים לפגוש אותי:
בקבוצת הפייסבוק "על הרצף – שיחות על אוטיזם" https://www.facebook.com/groups/327567965898214/
בבלוג "החדר של רונית"
ובספר שסיימתי לכתוב בימים אלו, ועדיין לא יצא לאוויר העולם.
(עדיין ללא שם סופי, אבל אל דאגה, עוד תשמעו עליו ותקראו אותו!)
אם יש לכם שאלות, רעיונות או רק רוצים לשתף, אני עדיין כאן – בשיחת טלפון, בהודעת ווטסאפ, במילה חמה.
03-5471904
רציתי להגיד תודה. תודה לכם, על הדרך, על האמון, על האנושיות. תודה שהייתם חלק מהמסע הזה. זה יקר לי יותר משאפשר להסביר, וזה אף פעם לא היה מובן מאליו.
רונית

יום חמישי, 5 ביוני 2025

האנשים השקופים

 הם לא באמת שקופים. יש להם גוף, עיניים, קול. יש להם שמות, אבל אף אחד לא טורח לשאול. ולפעמים אנחנו דוקא מכירים אותם היטב.

הם נכנסים לחדר, ואתה זז קצת הצידה, בלי לשים לב. או לא מבחין בהם בכלל.

הם יכולים להיות זרים, הם יכולים להיות בני המשפחה שלך.

הם יכולים לפגוש אותנו במקרה, באקראי, והם יכולים לשבת איתנו לשולחן האוכל, או להיפגש איתנו במעלית.

הם לא חלק מהשיחה, לא חלק מהקבוצת ווטסאפ, לא חלק מהמתרחש מסביב.

לעיתים הם המנקה שאנחנו רואים בכל בוקר בחדר המדרגות, לעיתים הם השכן המבוגר בחדר המדרגות, או העובדת הזרה שמלווה אותו.

לעיתים הם ההורים הזקנים שלך, שלא מתמודדים עם הקדמה, עם המחשב, עם הסלולרי, עם החיים. עם קצב הדיבור. שנושאי השיחה שלהם הם זיכרונות העבר.

אנחנו רואה אותם בכל יום, אבל לא מביטים. אנחנו עסוקים בענינינו. באמת מאד עסוק. והם? הם שקופים.

ולפעמים השקופים הם דווקא אלה שמתנדבים, שמביאים עוגה לאירועים, שנשארים לעזור אחרי כולם. אבל בשקט.

לפעמים השקופים הם אלה שמנסים לספר סיפור אבל אנחנו לא מקשיבים. כי הסיפור שלנו חשוב יותר, מעניין יותר, משמעותי יותר. או כי פשוט אין לנו זמן.

ואז השקופים מצמצמים ווליום, זזים הצידה, מתעסקים בענינם, ולא מנסים יותר, או מנסים ומוותרים מהר.

לא רואים אותם. גם לא שומעים. גם לא מקשיבים.

זה לא שעושים את זה בכוונה. כי הרי אנחנו אנשים טובים. זה לא שפגענו או התעלמנו במודע, זה פשוט כי פיספסנו אותם. כי הם דמויות משנה בתסריט החיים שלנו. גם אם בלעדיהם זה לא יהיה אותו הדבר.

אבל לפעמים צריך רק מבט.

רק מישהו אחד שיאמר: אני רואה אותך.

רק מישהו שיקשיב, יחייך, אפילו ייצור מגע.

וזה משנה הכול.