דברים שלמדתי מהכלבים שלי

*חיה את העכשיו. את מי מעניין מה שהיה או מה שיהיה.

*מישהו נכנס הביתה, סיבה להיות מאושר. מישהו מלטף אותך, אתה ברקיע השמיני. מישהו משחק איתך, גן עדן זה
פה.
*אתה רוצה לעצבן את ההולך על שתיים? תשתין לו על הלפטופ.
*הליכה יומית זה must. לא יצאו איתך לסיבוב בזמן? תעשה את מה שאתה יודע לעשות.
*הגיע זמן לישון? ישנים. בלי עוד פרק בנטפליקס, בלי לגלול גלילה אחרונה בסלולרי. עוצמים עיניים וישנים.
*זה שלי? אתה לא נוגע. אחרת אני נלחם עד חורמה.
*שמיעה זה טעם החיים. שקית ביזלי שנפתחת במרחק שלוש קומות? כלב שנובח בטימבקטו וחייבים לענות לו, אבל
זהו בערך. כשקוראים לי מותר לי להתעלם.
*ריח מסדר לי את העולם. מי היה איפה, מי עשה מה, מה מזג האוויר בחוץ, את מי ליטפת לפני שחזרת הביתה.
*אני שלך בכל מחיר. גם אם אתה עצבני, מעצבן, קצר סבלנות, אני אשמח כשאתה חוזר הביתה.
*אין סיבה להתבייש. גם אם אני באמצע הכביש, השדרה, רחוב המותגים הנוצצים. אם צריך, אני עושה.
*עייפות? ישנים. מה אכפת מה השעה? למי משנה שהשמש זורחת בחוץ? למי מפריע שהדירה הסמוכה בשיפוצים?
אני ישן. וישן מעולה.
*לחפור בגינה זה עונג עילאי. להשתכשך בבוץ אפילו עוד יותר.
*ההסוואה הטובה ביותר היא להתמרח בצרכים של כלב אחר. זה שבני אדם לא מבינים את הקונספט, שינסו פעם,
ואז בטוח יבינו.
*יש אוכל, אוכלים. בררנות זה לחלשים. מי יודע אם יהיה אוכל שוב.
*כואב לך? אתה אומלל? מיואש? אני אשב לידך בלי לברבר. רק אניח את הראש עליך. אני יודע שזה יעזור.
*וטרינר זה אויב העם. כשמגיעים אליו לקליניקה זה לגיטימי לרעוד כעלה נידף, חשוב לא לאכול שום דבר שהוא
מציע לי, כי מי יודע אם זה לא רעיל.
*זה בסדר שאני משיר שערות, בכל מקום, בכל פינה על כל רהיט. מישהו כבר ינקה.
*אז מה אם היא קנתה לי מיטת כלבים ב 300 שקלים, אני אלך לישון על הקרטון שהפינה.
*אני מגן על הבית. רק בגלל זה אני נובח כשמישהו עובר במרחק 252 קמ מדלת הבית. זה רק בשביל לשמור עליה.
*אם משחררים אותי אני נעלם. ככה זה בטבע.
*כשנושפים לה בפרצוף היא מתעוררת.
*אני מבין שהיא נהנית לזרוק לי כדורים, אבל אותי זה פחות מעניין. למה שאתפוס? שתזרוק ותתפוס לבד.
*אז מה אם היא קנתה לי אוכל יוקרתי מזין ומשובח. אני מעדיף לאכול מהפח.
*טישו נועד לפירוק. גם צעצוע מפלסטיק. גם ספר. גם נעל.
*לכלבים אחרים ברחוב אין זכות קיום.
*כשאני קופץ עליהם הם נבהלים.
*הרהיטים בבית הם כולם כריות שינה.
*אתה מפחד מכלבים? לידך אני אשב כל הערב.

אז אולי הלקח האמיתי הוא לא מה הם לומדים מאיתנו, אלא איך לעזאזל אנחנו עדיין לא למדנו מהם.

באג בתקשורת

 פעם, כשעוד היינו עושים סוציאליזציה כמו בני אדם, כלומר, עם קול, עיניים, הבעות פנים היית פוגש מישהו ברחוב, צועק לו "מה קורה אחי?" והוא היה עונה. אולי זורק לך "בסדר, יאללה נדבר", אולי ממלמל "אין לי כוח עכשיו", אולי סתם מנפנף. אבל הייתה תגובה. אפילו כשמישהו התחמק ממך, לפחות הוא התחמק ממך. זה היה הדדי, היה מגע, הייתה תקשורת.

היום? וואטסאפ. אתה יוזם שיחה. שולח הודעה. מקדיש מחשבה. אולי מוסיף גם אימוג'י שיהיה חביב.
 נשלח.  כחול נקרא. ואז? כלום. דממה. וואקום רגשי. אתה יושב מול המסך, staring into the void, וה-void שלא רק שמביט חזרה, הוא פשוט מתעלם.

איך נהיה פתאום מקובל לא להגיב? מתי זה הפך לסטנדרט תקשורתי? יש אנשים שפיתחו תיאוריה שלמה סביב זה: "אני עונה כשיש לי פניות רגשית", או "אני לא חייב לענות מיד", או "זו לא חובה, זו שיחה". או "לא היה פה סימן שאלה, אז אין מה לענות". סליחה אם קראת את ההודעה שלי וזה לא טלמרקטינג, תתייחס אליי. אפילו "עזבי אותי באמאשך" זה אחלה מבחינתי. באמת. לפחות אני יודעת איפה אני עומדת.

וזה האבסורד הכי גדול: גם תגובה שלילית יותר מנחמת מהתעלמות. כתבת לי "לא מתאפשר", "אין לי זמן", או אפילו "אין לי כוח אליך כרגע" אחי, תודה! אני מרגישה חיה! אני בתוך מערכת היחסים הזו! אני אדם עם נוכחות, לא סתם בוט על mute.
אבל כשאין תגובה? כשאתה נהיה ההודעה ההיא שצצה מדי פעם למישהו בראש והוא אומר לעצמו "וואי שכחתי לענות לו... טוב נו, עכשיו זה כבר מביך"...
זאת ההרגשה הכי גרועה. כאילו אתה מדבר לעצמך. כאילו הפכת לתזכורת חיה שמישהו מחק מהמוח שלו. אתה כבר לא "שיחה" , אתה "אייטם פתוח" שאף אחד לא סוגר.

וכן, אני יודעת. גם אני לפעמים לא עונה. אבל זה לא אותו דבר! כשאני לא עונה במיידי, אני מקפידה לענות בהמשך. אפילו לייק קטן זו תגובה. שתי מילים, זה כבר ממש מרגש. לפעמים כל מה שאני צריכה זה סימן חיים קטן. אפילו טעות כתיב. רק משהו שיגיד לי שלא נעלמתי בחור השחור של ההתעלמות הדיגיטלית.
אז לסיכום, אם קיבלת ממני הודעה, תענה. מילה. אימוג'י. שלוש נקודות אפילו. תן סימן חיים. שלא אתחיל לשקול לשלוח לך זר פרחים ולרשום "יהי זכרו ברוך".

ומי שהגיע עד הסוף וקרא את כל זה, אין צורך בלייקים. זה היה פוסט פריקה. ניסיון להבין את מה שכנראה אני לא מסוגלת להבין. ואולי טוב שכך

עצב, תסכול, כעס, עלבון, אכזבה ושוב עצב.

אלה לא סתם רגשות. אלה שכבות.
שכבה על שכבה על שכבה.
ואת כולן אני סוחבת בי בימים האחרונים.
וזה כבד.

העצב מתחיל עמוק.
עצב על המצב, על הייאוש, על ילדינו שנזנחו מתחת לאדמה.
במנהרות צרות וחשוכות, בלי אוכל, בלי מים, בלי אור שמש, בלי חמצן.
הם ננטשו לא רק בידי החמאס, בני העוולה, אלא גם על ידי מי שדקלם שנים משפטים כמו מוסר, נאמנות, אחריות. .

התסכול מגיע מיד אחר כך. על חברי ממשלה וכנסת, מושחתים, צרחנים, נהנתנים ונרקיסיסטים.
על כך שהמדינה כמנהגה נוהגת, רייטינג האח הגדול, רוקדים עם כוכבים ותכניות בישול.
על כך, שמעבר למחאות והפגנות חייבים להשבית, להפסיק, לדומם הכל. ולא קורה.

וכעס. כזה שגולש כלפי הנהגה שמסתכלת במראה ורואה רק את עצמה.
מנהיג שמקבל החלטות כאילו אין מולו עם שלם, רק אינטרס אחד, הוא עצמו,
נשיא רדום משועמם ופסיבי, שמבליח מידי פעם לנאום מיותר.

ובסוף עלבון.
כי גדלתי על ערכים של שליחות, אחריות, דוגמה אישית.
על “לא משאירים פצועים מאחור”, “רוח צה"ל”, “אנחנו ננצח כי אנחנו צודקים”.
היום אלה נשמעות לי כמו שורות מתסריט ישן שכבר אף אחד לא טורח לשנן.

וכל זה מטובל באכזבה. אכזבה צורבת על כך שהגענו לכאן.
על כך שאפילו את המילים “לא עוד” אני כבר לא מסוגלת להגיד.
הן נשחקו, רוקנו מהן את התוכן, הפכו אותן לדקלום חסר שיניים.

ושוב עצב.
עצב גדול.
לא אישי. לא רגעי. לא כזה שיגיע מחר תיקון.
עצב שנוגע במהות. במדינה שחשבתי שאני מכירה.
ולא כך הוא.

פודקאסט על הרצף

 

הרצף – לא רק פודקאסט, אלא מסע אנושי 🎙️

התחלתי את הפודקאסט "על הרצף" מתוך צורך לשאול, להבין, לדבר ולגעת במה שמבעבע מתחת לפני השטח של עולם האוטיזם והפרעות התקשורת.
אבל עם כל פרק שעלה, הבנתי שזה כבר לא רק פודקאסט. זה מרחב של הקשבה, של עומק, של רגש. של שיחה כנה, שאלות והתלבטויות.

במהלך המסע הזה אני זוכה לשוחח עם אנשים מדהימים, שכל אחד ואחת מהם הביאו איתם מבט נדיר, מקצועי ואישי, והרבה נשמה. בין המתראינים תוכלו להקשיב ל-  ד"ר מירב הדר פרומר, פרופ' לידיה גביס,  ד"ר עליזה ויג,  ד"ר מרדכי בן חמו, יעל יוספסברג,  אביגיל דר, מיכל ברקוביץ בר,  אורלי רובין, וטל גולינסקי.

יחד נגענו בנושאים שמעסיקים הורים, אנשי מקצוע, מטפלים – ובעצם את כולנו. דיברנו על
תהליך האבחון, מהן הפרעות תקשורת, איך בוחרים דמות טיפולית, מה קורה בחדר הטיפולים, חיברות וחברים על הרצף, הקשר בין ההורים לדמויות הטיפוליות, מסגרות חינוכיות ושילוב, מהו תפקוד גבוה ומה המשמעויות שלו, גישות טיפוליות   ABA, DIR, הסתגלות לשינויים, אפרקסיה, רגרסיה, רכיבה טיפולית, הידרותרפיה, קנאביס רפואי, אבחון מאוחר, הורות בזמן אמת ועוד ועוד.

כל פרק הוא פיסה בפאזל הגדול, מורכב, מרגש, של החיים עם אוטיזם ושל חיים בכלל.

הפודקאסט הזה נולד מתוך אהבה והוא ממשיך להתקיים בזכות הקהילה המדהימה שנוצרה סביבו.

💬 אם עוד לא הקשבתם – זה הזמן.
אני מבטיחה שתרגישו אחכ בטוחים יותר, תצאו עם מחשבות חדשות, ושאלות שעדיין אין להן תשובה אחת.

📌 מוזמנים להאזין:   https://open.spotify.com/show/4QBHQc0R6FgLli0OdlYUGC

אשמח לדעת – איזה נושא נגע בכם? איזה פרק ליווה אתכם בדרך?

🧡 תודה לכל האורחים היקרים, ולכם, המאזינים – שאתם ממשיכים ללכת איתי על הרצף.

ד"ר רונית ולגרין

---

כל סוף הוא התחלה חדשה

אחרי 47 שנות עבודה קלינית, אני עוצרת.

ארבעים ושבע שנים של טיפול, הקשבה, ליווי, בקליניקה ובמסגרות אחרות.

אלפי ילדים עברו מולי, וכל אחד מהם היה עולם ומלואו. ילדים שלא דיברו, אבל רצו כל כך שיבינו אותם. ילדים שדיברו הרבה, אבל אף אחד לא באמת הקשיב להם. מהם למדתי שתקשורת היא לא רק מילים. היא מבט, תנועה, נשימה. ולפעמים - פשוט שקט.

ולצידם, מאות הורים. ישבו מולי בחדר, עייפים, מודאגים, מלאי אהבה. הם חיפשו תשובה, כיוון, אחיזה. מישהו שיגיד שזה אפשרי. ולפעמים, פשוט רצו לדעת שהם לא לבד. שיש מי שרואה, שומע, מאמין.

אלפי פנים, אלפי קולות, אלפי רגעים של יחד. בכל השנים האלה, למדתי מהם לא פחות משהם למדו ממני.

ולאט לאט, רגע אחרי רגע, נבנה כאן בית. לא קליניקה. בית. מקום שבו לא רק מדדנו מטרות, אלא חיפשנו משמעות. שבו לא רק תרגלנו, אלא ראינו, הקשבנו, הרגשנו. שבו כל ילד היה עולם ומלואו. אלה היו שנים של עשייה שקטה, מדויקת, עם הלב.

אז הנה הגיע הרגע בו אני סוגרת את הדלת. לא בלב כבד, אלא בלב מלא. כי אני יודעת שזה הזמן. לא להמשיך "עוד קצת", אלא לעצור בדיוק כשצריך לעצור, כשמרגישה שאפשר להמשיך.

אני לא נפרדת - רק משנה כיוון. אני לא עייפה, אלא מלאת סקרנות והתלהבות לגבי ההמשך. מחדרי הקליניקה, אל המרחב של הפודקאסט, של הספרים שאני כותבת, של הימים שיבואו.

אתם מוזמנים לפגוש אותי:

בפודקאסט "על הרצף" https://open.spotify.com/show/4QBHQc0R6FgLli0OdlYUGC

בדף הפייסבוק שלי

https://www.facebook.com/Dr.ronit.welgreen.SLP

בקבוצת הפייסבוק "על הרצף – שיחות על אוטיזם" https://www.facebook.com/groups/327567965898214/

בבלוג "החדר של רונית"

https://ronitwel.blogspot.com/

בספר "אומנות השילוב" https://nivbook.co.il/.../%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%95.../

ובספר שסיימתי לכתוב בימים אלו, ועדיין לא יצא לאוויר העולם.

(עדיין ללא שם סופי, אבל אל דאגה, עוד תשמעו עליו ותקראו אותו!)

אם יש לכם שאלות, רעיונות או רק רוצים לשתף, אני עדיין כאן – בשיחת טלפון, בהודעת ווטסאפ, במילה חמה.

03-5471904

רציתי להגיד תודה. תודה לכם, על הדרך, על האמון, על האנושיות. תודה שהייתם חלק מהמסע הזה. זה יקר לי יותר משאפשר להסביר, וזה אף פעם לא היה מובן מאליו.

רונית

האנשים השקופים

 הם לא באמת שקופים. יש להם גוף, עיניים, קול. יש להם שמות, אבל אף אחד לא טורח לשאול. ולפעמים אנחנו דוקא מכירים אותם היטב.

הם נכנסים לחדר, ואתה זז קצת הצידה, בלי לשים לב. או לא מבחין בהם בכלל.

הם יכולים להיות זרים, הם יכולים להיות בני המשפחה שלך.

הם יכולים לפגוש אותנו במקרה, באקראי, והם יכולים לשבת איתנו לשולחן האוכל, או להיפגש איתנו במעלית.

הם לא חלק מהשיחה, לא חלק מהקבוצת ווטסאפ, לא חלק מהמתרחש מסביב.

לעיתים הם המנקה שאנחנו רואים בכל בוקר בחדר המדרגות, לעיתים הם השכן המבוגר בחדר המדרגות, או העובדת הזרה שמלווה אותו.

לעיתים הם ההורים הזקנים שלך, שלא מתמודדים עם הקדמה, עם המחשב, עם הסלולרי, עם החיים. עם קצב הדיבור. שנושאי השיחה שלהם הם זיכרונות העבר.

אנחנו רואה אותם בכל יום, אבל לא מביטים. אנחנו עסוקים בענינינו. באמת מאד עסוק. והם? הם שקופים.

ולפעמים השקופים הם דווקא אלה שמתנדבים, שמביאים עוגה לאירועים, שנשארים לעזור אחרי כולם. אבל בשקט.

לפעמים השקופים הם אלה שמנסים לספר סיפור אבל אנחנו לא מקשיבים. כי הסיפור שלנו חשוב יותר, מעניין יותר, משמעותי יותר. או כי פשוט אין לנו זמן.

ואז השקופים מצמצמים ווליום, זזים הצידה, מתעסקים בענינם, ולא מנסים יותר, או מנסים ומוותרים מהר.

לא רואים אותם. גם לא שומעים. גם לא מקשיבים.

זה לא שעושים את זה בכוונה. כי הרי אנחנו אנשים טובים. זה לא שפגענו או התעלמנו במודע, זה פשוט כי פיספסנו אותם. כי הם דמויות משנה בתסריט החיים שלנו. גם אם בלעדיהם זה לא יהיה אותו הדבר.

אבל לפעמים צריך רק מבט.

רק מישהו אחד שיאמר: אני רואה אותך.

רק מישהו שיקשיב, יחייך, אפילו ייצור מגע.

וזה משנה הכול.

 

 

יושבת אני וכותבת...

 

ושוב, יושבת וכותבת ספר. ספר שמילותיו קיננו בי הרבה זמן.

ספר שידעתי שמתישהוא אכתוב

ספר שלא יכול היה שלא להיכתב.
הוא נולד מהרגע שהבנתי שאני לא יכולה לברוח,
שהשואה לא נגמרה אצל אמא שלי.

זה ספר על החיים לצד הזיכרון.
שלה, שלי, ושל כולנו כבני אדם.

כותבת ופוגשת את אמא, שוב ושוב.
כותבת ופוגשת גם את עצמי של פעם, ושל עכשיו.
ולפעמים, תוך כדי כתיבה, אני מבינה דברים
שלא ידעתי בכלל שזקוקים להבנה.
ולפעמים אני רק נוגעת, ולא מצליחה לפענח.

לא צריכה לוז מוקפד לכתיבה. ברגע שהתחלתי זה לא נותן מנוח.

המחשב קורא לי, גם המקלדת. גם המחשבות. גם הזכרונות.

שוב, יושבת וכותבת ספר.

היא בת 77

 ישראל, בת 77.

לא ילדה. לא זקנה.

מדינה שנולדה בתוך טראומה, והצליחה לאט, לא בביטחון, לא בלי חריקות להפוך את עצמה לבית. בית שחי תמיד על הקצה, עם טלטלות בלתי פוסקות, עם אובדן בלתי נגמר, עם שכול שנארז בשמות ובתמונות ובשירים שקטים מדי ביום הזיכרון, ורועש מדי בשאר ימות השנה.

אבל השנה הזו יותר מכל שנה, נדמה שיש משהו עמוק שנשבר. לא רק מבחוץ. גם מבפנים.

החברה קרועה, והכוחות שמושכים אותה לכיוונים מנוגדים כבר לא מנסים אפילו להעמיד פנים שהם מדברים את אותה שפה. זה לא עוד פער אידיאולוגי. זו חרדה קיומית. חרדה מהשתלטות הרוע. גזענות. דיקטטורה. פשיזם. כליון.

חרדה שמולידה שנאה, והופכת אותנו מעם לכנופיות של זהויות, שכל אחת מהן בטוחה שהיא הקורבן היחיד, היחיד שצודק, היחיד שמבין.

ובתווך, מדינה. עם יומולדת.

והלב דואב.

כי יש רגעים, לא רבים, אבל חדים, שבהם את מוצאת את עצמך פשוט נעצרת ולא מצליחה להבין איך זה קרה. איך הדרדרנו כל כך רחוק וכל כך מהר,

מי אישר את זה, מי ישן בשמירה, מי הרוויח מזה, מי חשב שזה רעיון טוב,

ואיך ייתכן שמול עינינו, מתפרקת התשתית שהחזיקה את המקום הזה בקושי כל כך הרבה שנים. מילים כמו אנושיות, סולידריות, מוסר, גבולות אתיים, אחריות שלטונית הולכות ומתפוגגות.

את מחפשת הסברים . פוליטיים, כלכליים, סוציולוגיים, פסיכולוגיים, היסטורים, אבל כשאת סוף סוף בונה לעצמך נרטיב משכנע, הוא קורס מול המציאות.

כי מה שקורה כאן לא מתיישב עם שום הגיון מערכתי או עם שום תחזית.

זה נראה יותר כמו תופעת טבע לא צפויה, בלתי נשלטת, מסוכנת. כמו רעידת אדמה מוסרית, צונאמי של עיוורון וייאוש שאת יודעת שיש לו הסבר, אולי אפילו כמה, אבל את גם יודעת שלחפש את ההסבר עכשיו זה בזבוז זמן,

כי מה שצריך כרגע זה לשרוד. להבין מה עוד אפשר להציל מההריסות.

ולא להיאטם. ולא להתייאש. ולא להוריד ראש.

ובתוך כל זה ההבנה המפוכחת, המצמיתה, שאולי אין לך שום דרך לשנות באמת את הכיוון.

שאין לך שליטה. שאת יכולה לדבר, לפעול, לכתוב, לזעוק אבל את לאיכולה להכריח איש להקשיב, להבין, או לשנות.

שבסוף, כל מה שיש לך זו את.

היכולת שלך להחליט, גם ביום שבו נדמה שאין שום טעם, שאת לא מתלכלכת. שאת לא מקבלת את הנורמלי החדש.

שאת לא מתרגלת לשנאה, לגזענות, לשחיתות, לבוז, לרעש, להרס, לתאוות הכוח, לעבריינות מוסרית במסווה של אידיאולוגיה.

שאת קמה בבוקר ובודקת אם את עוד שם. אם את עוד מזהה את עצמך מול המראה. אם הקול שלך עוד נשמע לך אמיתי.

ואם כן את ממשיכה. בקטן. באישי. בדלת אמות. מול הילדים שלך, מול השכנים שלך, מול עצמך.

מול עצמך.

לא כי זה ישנה את המדינה.

כי זה הדבר היחיד שעדיין שומר עלייך בַּשפיות.

ואולי זה הדבר היחיד ששווה להילחם עליו ביום ההולדת ה-77.

על היכולת שלנו להישאר בני אדם, גם כשמישהו למעלה ויתר על המאמץ.

על התקווה שהממשלה תתחלף לפני שהרקב יחדור עד העצם.

על האמונה שיכול להיות כאן מקום טוב, שקט, צודק, שוויוני.

לא למרות המדינה. בגללה.

לא כי יש לנו ארץ אחרת , אלא כי אין.

ועכשיו גם שריפות. וביטולי טקסי יום העצמאות, שגם ככה לא היו רלוונטים בעוד ילדינו במנהרות הגהינום.

אפילו הסמלים עצמם לא מצליחים עוד להחזיק את הסיפור.

יום השואה 2025

 השבוע הזה תמיד היה טעון. כבד. שקט מאוד ורועש בפנים.

אבל מאז שפגשתי את עמותת שגרירי זיכרון בגוף ראשון הוא קיבל משמעות אחרת לגמרי.

מוצאת את עצמי עומדת מול קהלים ומספרת את הסיפור של אמא שלי.

יש רגעים שבהם אני עוצרת ונושמת עמוק, כי קשה להכיל את עוצמת ההרגשה.

לעמוד ולספר אותו זה הרבה מעבר להעברת ידע.

זו שליחות. זו רשות. זו דרך לחבר בין דורות, בין עולמות, בין זיכרון לתקווה.

אני מודה מעומק הלב לעמותת שגרירי זיכרון בגוף ראשון ולדודי, שמוביל את הדרך הזו באנרגיות בלתי נדלות, באמונה בדרך ובמטרה, ובאהבה גדולה.

כשאני מספרת את סיפור ההישרדות של אמא שלי, אני לא מספרת רק על מה שהיה. אני נותנת חיים למה שכמעט ונעלם. אני משמיעה את קולה של עליס, נערה בת 19, שעברה את התופת ויצאה ממנה עם עיניים פקוחות ולב רחב ואוהב. נותנת קול לשואת יהדות הונגריה. מעמידה לפניכם את אמא שלי, שחוותה עולם יפה, ואז מפץ גדול, גטו, מחנה השמדה, עבודת כפייה, וצעדת מוות.

אני מביאה את הזיכרון הזה, עם כל השבר שבו, אבל גם עם כל הכוח.

ונכון שזה מצריך ממני נוכחות, רגש, נשימה עמוקה, אבל מעל הכול, זו זכות גדולה.

בכל פעם שאני מוזמנת לספר את הסיפור אני נרגשת.

לא בגלל הבמה. בגלל ההקשבה. בגלל הדממה בחדר. בגלל המבטים האלה שבקהל, של ילדים, של מתבגרים, של בוגרים, של מבוגרים, שמבינים פתאום משהו שלא מאפשר לשכוח.

אני מודה מכל הלב לכל מי שפתח לי דלת ואיפשר לי לספר. בתי ספר, מרכזים קהילתיים, קבוצות פרטיות כל מי שנתן מקום למטרה ולסיפור.

המפגשים האלו, כל אחד מהם, מרגיש בשבילי כמו תקווה לעולם טוב יותר.

ואני מרגישה, בכל פעם מחדש, את היד של אמא שלי על הכתף.

לא כמשהו סימבולי אלא כנוכחות ממשית.

היא שם איתי, בכל משפט, בכל תיאור, בכל שתיקה.

תודה לך, אמא, על מי שהיית.

ועל הזכות שניתנה לי להיות זאת שמספרת את הסיפור שלך הלאה.

חג שמח? לא. חופשי? לא. אז רק חג. עם הרבה תקווה לטוב.

האביב כבר כאן, וחג הפסח מביא איתו תמיד תחושה של התחדשות, של יציאה מעבדות לחירות, של סיפור שצריך להמשיך ולהיאמר – כי כל דור חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. אבל השנה, יותר מתמיד, המשמעות הזו חדה כמו סכין.

השנה, החירות שלנו איננה מובנת מאליה. ליבנו קרוע בין שמחה על האביב שבא, על המשפחות שיתכנסו סביב שולחן החג, לבין כאב עמוק על אלו שהאביב לא הגיע אליהם. החטופים שעדיין שם, בני משפחותיהם שהאביב שלהם נעצר ב-7 באוקטובר, הפחד, הדאגה, חוסר האונים – כל אלה יושבים לידנו בליל הסדר, בלתי נראים אך נוכחים מאוד.

ובתוך כל זה, אנחנו, בעמותת שגרירי זיכרון בגוף ראשון, בחרנו להיות שליחים. לקחת על עצמנו תפקיד לא פשוט – לשמור על הזיכרון, לספר את הסיפור, לתת קול למי שכבר אינם יכולים לספר בעצמם. בתוך מציאות שבה לפעמים נדמה שהעולם ממהר לשכוח, אנחנו מזכירים. בתוך כאב שנדמה שאין לו סוף, אנחנו מייצרים משמעות.

בפסח, אנחנו שואלים "מה נשתנה?" והשנה, השאלה הזו מקבלת משקל חדש. מה נשתנה בלבבות שלנו מאז השביעי באוקטובר? מה נשתנה בתחושת האחריות שלנו כלפי הסיפור היהודי, כלפי העבר שלנו, כלפי ההווה הכואב, וכלפי העתיד שאותו אנחנו מנסים לעצב?

אולי השנה, במקום רק לשאול, אנחנו גם יכולים להשיב. השנה, אנו נשתנה. נמשיך לספר, כי הזיכרון הוא כותב הסיפורים הטוב ביותר, להקשיב, להעביר את הלפיד. נמשיך לשמור על האור, גם כשנדמה שהוא מתעמעם. נמשיך, כי זה מה שאנחנו, כי זה מי שאנחנו.

מאחלת לכולנו חג חירות משמעותי, כזה שמזכיר לנו כמה אחריות יש לנו על החירות הזו. שנדע להביא גאולה של אמת, שנמשיך לספר – כי הסיפור שלנו הוא הכוח שלנו.

חג פסח מיטיב ורגוע שיהיה לכולנו.