לטרון. אתמול.
יום חמישי, 16 באוקטובר 2025
ושוב, לטרון. גדוד 79.
יום שלישי, 7 באוקטובר 2025
6 באוקטובר
יש תאריכים שהקלנדר לא יודע להכיל. שורה אחת קטנה עם מספרים שחורים על רקע לבן, אבל מאחוריה טמון תהום של זיכרון. מי שנולד אחר כך אולי רואה עוד יום רגיל, אבל מי שהיה שם, או חזר משם חצי אדם, יודע שזו לא עוד שבת.
יום שבת, 4 באוקטובר 2025
ככה נראה אושר.
מתרגשת. מאד מתרגשת.
יום שלישי, 23 בספטמבר 2025
נפלאות המילה הכתובה
ואז היא ביקשה ממני להקריא את החיבור בפני הכיתה. כיתה ו'. בית ספר היובל. הייתי נבוכה למדי. קמתי , הקראתי. אני לא זוכרת מה היה כתוב שם. על הדף הלבן במחברת לפני עשרות שנים. מה שאני זוכרת את הדממה, את העיניים המקשיבות של אלה שבדרך כלל היו עסוקים בלהפריע למורה. בדיעבד, אני מבינה שאז זה התחיל. ההבנה שלמילים כתובות יש כוח. שהן מסקרנות, נוגעות, מקשיבות, מדברות.
את
הארה שהניעה אותי לכתוב בלוג, אני זוכרת במדוייק. הרצון לכתוב, דגדג ולא הרפה. לא
ידעתי מה אכתוב שם, אבל הייתי בטוחה שאכתוב. והרבה. היום אחרי הפוסט ה-170, אני
יודעת שזו לא היתה התלבטות, לא היתה לי את הפריבילגיה להחליט אחרת. מילים אצלי זה
הערוץ המועדף. זו ונטילציה, זו רווחה, זו נשימה.
מה
שהבנתי במרוצת השנים, זה שהכתיבה משחררת. הכתיבה זורמת בקלות גם כשלנשמה קשה, גם
בימים מורכבים, גם כשהעיניים דומעות, גם כשהגוף דואב. כשהחיים לא מקלים עליך,
כתיבה תומכת. יש שפונים לעזרה נפשית. אני פונה לכתיבה. כותבת לעצמי, כותבת לדף,
כותבת למי שיקרא.
ההחלטה
לכתוב בגוף ראשון, נובעת מהצורך האינטנסיבי שלי בכנות. בשקיפות. את הספר הראשון,
ספר מקצועי, (הספר "אומנות השילוב", שראה אור בהוצאת ניב), היה לי ברור
שאכתוב בגוף ראשון. את הספר השני (על חייה של אמא כשורדת שואה, וחיי שלי כדור שני,
שנמצא בתהליך הוצאה לאור) כבר לא היה לי ספק. גוף ראשון כמובן. והספר השלישי (בלי
ספוילרים, שנכתב בימים אלה ממש), כמובן בגוף ראשון. בכתיבה בגוף ראשון גיליתי את
האינטימיות הגבוהה ביותר. זו אני. גם אם קוראים לי רונית, וגם אם קוראים לי נועה.
ומי שקורא פוגש אותי לא רק דרך הרעיונות, אלא דרך הקשיים, השמחות, התובנות
והשאלות. החיים עצמם.
וכך,
המילים הכתובות הפכו למקלט שלי, לפינה שלי, למרחב שבו אני יכול להיות כנה עם עצמי
לחלוטין.
אני
קוראת לא מעט פוסטים של כותבים שונים. בינהם מוכשרים מאד. המסר המרכזי הוא- כתיבה
זו עבודה. הקפד על שעה קבועה ביממה שבה אתה כותב. אל תחכה למוזה. התייחס לכתיבה
כאל מטלה יומיומית. משימה בלוז.
אצלי
זה לא ככה. זו לא משימה. זה לא בלוז. זו מכונת ההנשמה שלי. כשאני כותבת, יש שקט.
לא מסביבי, אלא בתוכי. השורות מסתדרות, המחשבות מתארגנות, ואני מרגישה שהצלחתי
לתפוס רגע שהיה בורח לי. זה צורך. הדף (במקרה שלי מסך המחשב), סובל הכל. את
הדילמות, את חוסר הסדר, את חוסר ההבנה ולפעמים גם את השברים. אחרי הכתיבה, הכל
נעשה קל יותר, משוחרר יותר. האוויר נקי יותר.
אז אני
כותבת.
יום שני, 22 בספטמבר 2025
שנה חדשה.
שנה חדשה.
אני רגילה לפתוח את השנה באיחולים של שפע, שמחה ובריאות. אבל בשנתיים האחרונות זה אחרת.המדינה סוערת, הרחובות מתוחים, משפחות שלמות חיות באבל, אחרים נאבקים בפציעות בגוף ובנפש. בתוך כל זה אנחנו מנסים להחזיק חיים רגילים. שולחן חג, חיוכים לילדים, מפגש חברים.
והכול מרגיש קצת שביר, כמעט לא אמיתי.
אני מוצאת את עצמי נקרעת בין החדשות במרקע למסך הטלפון, בין הפחד מהעתיד לבין הרצון להאמין שיש טעם להשקיע ביומיום. בין הכאב הגדול של כולנו לבין הצורך לקום בבוקר, ללכת לעבודה, להיות שם בשביל המשפחה. יש ימים שזה כמעט בלתי אפשרי, אבל אין לנו מותרות לוותר.
דווקא עכשיו, כשכל כך קל להתייאש, אני מבינה עד כמה אנחנו זקוקים אחד לשני. להרים טלפון, לשאול מה שלומך, לחבק. להיזכר שאנחנו חלק מקהילה עם אחריות הדדית.
אז מה מאחלים לשנה החדשה?
לא הבטחות גדולות, לא אשליות. אני מאחלת לעצמי ולכולנו למצוא רגעים קטנים של אור בתוך החושך, לדעת לנשום גם כשקשה, ולהאמין שיחד אפשר לבנות משהו אחר, חזק יותר, ישר יותר, אנושי יותר.
שתהיה שנה של שינוי, של כנות, של יושרה, של צניעות, של אהבת הארץ.
שתהיה זו שנה של חוסן, של לב פתוח ושל נוכחות אמיתית. לא מושלמת, לא קלה אבל שלנו.
יום שבת, 13 בספטמבר 2025
תפתחו את העיניים, תסתכלו סביב
בימים
האלה, כשהמציאות מתפרקת מול העיניים, כולנו מרגישים את הכובד. כל יום יש עוד
משפחות שכול, עוד פצועים בגוף ובנפש, עוד חדשות שמקשות לנשום. בתוך הסערה הזו
אנחנו מתעקשים להמשיך את החיים. לשבת עם המשפחה לשולחן, לבשל, לחגוג יום הולדת.
אלה לא מחוות קטנות, אלא בחירה יומיומית לא לוותר על מה שעוד מחזיק אותנו.
אבל גם
השגרה הזו סדוקה. מאחורי כל צחוק של ילד יש ידיעה על ילד אחר שלא יחזור. מאחורי כל
חיבוק יש געגוע למי שאיננו. החיים ממשיכים לא כי אנחנו אדישים, אלא כי זו הדרך
היחידה לשרוד. להיאחז בטוב, גם כשהוא שברירי ודקיק, זו אולי המשמעות האמיתית של
הכוח. לראות פריחה על עץ, לשמוע צחוק בגן שעשועים, למצוא רגע של שקט בבית. זה לא
מוחק את הכאב, אבל מזכיר שיש חיים לצד האובדן.
ובתוך
כל זה, החשיבות של להיות יחד גדולה מתמיד. הכי קל להתפוצץ על מי שצפר לנו או עקף
אותנו. אבל האמת היא שאף פעם אנחנו לא יודעים מה עובר עליו. אולי הוא חוזר מבית
חולים, אולי הוא איבד מישהו קרוב, אולי הוא סוחב טראומה שאין לה סימן חיצוני. לתת
כבוד, להיות סבלני, לעזור כשאפשר זו לא חולשה. זו הדרך היחידה לשמור אחד על השני,
וגם על עצמנו.
המצוקה
היא של כולנו, וגם התקווה. כשאנחנו בוחרים לפרגן במקום לשפוט, לשתף במקום לסגור את
הלב, אנחנו יוצרים מרחב שאפשר לנשום בו. אנחנו אומרים לעצמנו ולסובבים, אנחנו לא
מוותרים. בתוך השבר הזה אנחנו מחזיקים אחד את השני, וככה לאט לאט גם את עצמנו.
יום ראשון, 31 באוגוסט 2025
דברים שלמדתי מהכלבים שלי
*חיה את העכשיו. את מי מעניין מה שהיה או מה שיהיה.
*מישהו נכנס הביתה, סיבה להיות מאושר. מישהו מלטף אותך, אתה ברקיע השמיני. מישהו משחק איתך, גן עדן זהפה.
*אתה רוצה לעצבן את ההולך על שתיים? תשתין לו על הלפטופ.
*הליכה יומית זה must. לא יצאו איתך לסיבוב בזמן? תעשה את מה שאתה יודע לעשות.
*הגיע זמן לישון? ישנים. בלי עוד פרק בנטפליקס, בלי לגלול גלילה אחרונה בסלולרי. עוצמים עיניים וישנים.
*זה שלי? אתה לא נוגע. אחרת אני נלחם עד חורמה.
*שמיעה זה טעם החיים. שקית ביזלי שנפתחת במרחק שלוש קומות? כלב שנובח בטימבקטו וחייבים לענות לו, אבל
זהו בערך. כשקוראים לי מותר לי להתעלם.
*ריח מסדר לי את העולם. מי היה איפה, מי עשה מה, מה מזג האוויר בחוץ, את מי ליטפת לפני שחזרת הביתה.
*אני שלך בכל מחיר. גם אם אתה עצבני, מעצבן, קצר סבלנות, אני אשמח כשאתה חוזר הביתה.
*אין סיבה להתבייש. גם אם אני באמצע הכביש, השדרה, רחוב המותגים הנוצצים. אם צריך, אני עושה.
*עייפות? ישנים. מה אכפת מה השעה? למי משנה שהשמש זורחת בחוץ? למי מפריע שהדירה הסמוכה בשיפוצים?
אני ישן. וישן מעולה.
*לחפור בגינה זה עונג עילאי. להשתכשך בבוץ אפילו עוד יותר.
*ההסוואה הטובה ביותר היא להתמרח בצרכים של כלב אחר. זה שבני אדם לא מבינים את הקונספט, שינסו פעם,
ואז בטוח יבינו.
*יש אוכל, אוכלים. בררנות זה לחלשים. מי יודע אם יהיה אוכל שוב.
*כואב לך? אתה אומלל? מיואש? אני אשב לידך בלי לברבר. רק אניח את הראש עליך. אני יודע שזה יעזור.
*וטרינר זה אויב העם. כשמגיעים אליו לקליניקה זה לגיטימי לרעוד כעלה נידף, חשוב לא לאכול שום דבר שהוא
מציע לי, כי מי יודע אם זה לא רעיל.
*זה בסדר שאני משיר שערות, בכל מקום, בכל פינה על כל רהיט. מישהו כבר ינקה.
*אז מה אם היא קנתה לי מיטת כלבים ב 300 שקלים, אני אלך לישון על הקרטון שהפינה.
*אני מגן על הבית. רק בגלל זה אני נובח כשמישהו עובר במרחק 252 קמ מדלת הבית. זה רק בשביל לשמור עליה.
*אם משחררים אותי אני נעלם. ככה זה בטבע.
*כשנושפים לה בפרצוף היא מתעוררת.
*אני מבין שהיא נהנית לזרוק לי כדורים, אבל אותי זה פחות מעניין. למה שאתפוס? שתזרוק ותתפוס לבד.
*אז מה אם היא קנתה לי אוכל יוקרתי מזין ומשובח. אני מעדיף לאכול מהפח.
*טישו נועד לפירוק. גם צעצוע מפלסטיק. גם ספר. גם נעל.
*לכלבים אחרים ברחוב אין זכות קיום.
*כשאני קופץ עליהם הם נבהלים.
*הרהיטים בבית הם כולם כריות שינה.
*אתה מפחד מכלבים? לידך אני אשב כל הערב.
אז אולי הלקח האמיתי הוא לא מה הם לומדים מאיתנו, אלא איך לעזאזל אנחנו עדיין לא למדנו מהם.
יום שישי, 22 באוגוסט 2025
באג בתקשורת
פעם, כשעוד היינו עושים סוציאליזציה כמו בני אדם, כלומר, עם קול, עיניים, הבעות פנים היית פוגש מישהו ברחוב, צועק לו "מה קורה אחי?" והוא היה עונה. אולי זורק לך "בסדר, יאללה נדבר", אולי ממלמל "אין לי כוח עכשיו", אולי סתם מנפנף. אבל הייתה תגובה. אפילו כשמישהו התחמק ממך, לפחות הוא התחמק ממך. זה היה הדדי, היה מגע, הייתה תקשורת.
היום? וואטסאפ. אתה יוזם שיחה. שולח הודעה. מקדיש מחשבה. אולי מוסיף גם אימוג'י שיהיה חביב.




איך נהיה פתאום מקובל לא להגיב? מתי זה הפך לסטנדרט תקשורתי? יש אנשים שפיתחו תיאוריה שלמה סביב זה: "אני עונה כשיש לי פניות רגשית", או "אני לא חייב לענות מיד", או "זו לא חובה, זו שיחה". או "לא היה פה סימן שאלה, אז אין מה לענות". סליחה אם קראת את ההודעה שלי וזה לא טלמרקטינג, תתייחס אליי. אפילו "עזבי אותי באמאשך" זה אחלה מבחינתי. באמת. לפחות אני יודעת איפה אני עומדת.
וזה האבסורד הכי גדול: גם תגובה שלילית יותר מנחמת מהתעלמות. כתבת לי "לא מתאפשר", "אין לי זמן", או אפילו "אין לי כוח אליך כרגע" אחי, תודה! אני מרגישה חיה! אני בתוך מערכת היחסים הזו! אני אדם עם נוכחות, לא סתם בוט על mute.
אבל כשאין תגובה? כשאתה נהיה ההודעה ההיא שצצה מדי פעם למישהו בראש והוא אומר לעצמו "וואי שכחתי לענות לו... טוב נו, עכשיו זה כבר מביך"...
זאת ההרגשה הכי גרועה. כאילו אתה מדבר לעצמך. כאילו הפכת לתזכורת חיה שמישהו מחק מהמוח שלו. אתה כבר לא "שיחה" , אתה "אייטם פתוח" שאף אחד לא סוגר.
וכן, אני יודעת. גם אני לפעמים לא עונה. אבל זה לא אותו דבר! כשאני לא עונה במיידי, אני מקפידה לענות בהמשך. אפילו לייק קטן זו תגובה. שתי מילים, זה כבר ממש מרגש. לפעמים כל מה שאני צריכה זה סימן חיים קטן. אפילו טעות כתיב. רק משהו שיגיד לי שלא נעלמתי בחור השחור של ההתעלמות הדיגיטלית.
אז לסיכום, אם קיבלת ממני הודעה, תענה. מילה. אימוג'י. שלוש נקודות אפילו. תן סימן חיים. שלא אתחיל לשקול לשלוח לך זר פרחים ולרשום "יהי זכרו ברוך".
ומי שהגיע עד הסוף וקרא את כל זה, אין צורך בלייקים. זה היה פוסט פריקה. ניסיון להבין את מה שכנראה אני לא מסוגלת להבין. ואולי טוב שכך
יום ראשון, 3 באוגוסט 2025
עצב, תסכול, כעס, עלבון, אכזבה ושוב עצב.
שכבה על שכבה על שכבה.
ואת כולן אני סוחבת בי בימים האחרונים.
וזה כבד.
העצב מתחיל עמוק.
עצב על המצב, על הייאוש, על ילדינו שנזנחו מתחת לאדמה.
במנהרות צרות וחשוכות, בלי אוכל, בלי מים, בלי אור שמש, בלי חמצן.
הם ננטשו לא רק בידי החמאס, בני העוולה, אלא גם על ידי מי שדקלם שנים משפטים כמו מוסר, נאמנות, אחריות. .
התסכול מגיע מיד אחר כך. על חברי ממשלה וכנסת, מושחתים, צרחנים, נהנתנים ונרקיסיסטים.
על כך שהמדינה כמנהגה נוהגת, רייטינג האח הגדול, רוקדים עם כוכבים ותכניות בישול.
על כך, שמעבר למחאות והפגנות חייבים להשבית, להפסיק, לדומם הכל. ולא קורה.
וכעס. כזה שגולש כלפי הנהגה שמסתכלת במראה ורואה רק את עצמה.
מנהיג שמקבל החלטות כאילו אין מולו עם שלם, רק אינטרס אחד, הוא עצמו,
נשיא רדום משועמם ופסיבי, שמבליח מידי פעם לנאום מיותר.
ובסוף עלבון.
כי גדלתי על ערכים של שליחות, אחריות, דוגמה אישית.
על “לא משאירים פצועים מאחור”, “רוח צה"ל”, “אנחנו ננצח כי אנחנו צודקים”.
היום אלה נשמעות לי כמו שורות מתסריט ישן שכבר אף אחד לא טורח לשנן.
וכל זה מטובל באכזבה. אכזבה צורבת על כך שהגענו לכאן.
על כך שאפילו את המילים “לא עוד” אני כבר לא מסוגלת להגיד.
הן נשחקו, רוקנו מהן את התוכן, הפכו אותן לדקלום חסר שיניים.
ושוב עצב.
עצב גדול.
לא אישי. לא רגעי. לא כזה שיגיע מחר תיקון.
עצב שנוגע במהות. במדינה שחשבתי שאני מכירה.
ולא כך הוא.
יום שבת, 26 ביולי 2025
פודקאסט על הרצף
הרצף – לא רק פודקאסט, אלא מסע אנושי 🎙️
התחלתי
את הפודקאסט "על
הרצף" מתוך
צורך לשאול, להבין, לדבר ולגעת במה שמבעבע מתחת לפני השטח של עולם האוטיזם והפרעות
התקשורת.
אבל עם
כל פרק שעלה, הבנתי שזה כבר לא רק פודקאסט. זה מרחב של הקשבה, של עומק, של רגש. של שיחה כנה, שאלות והתלבטויות.
במהלך
המסע הזה אני זוכה לשוחח עם אנשים מדהימים, שכל אחד ואחת מהם הביאו איתם מבט נדיר,
מקצועי ואישי, והרבה נשמה. בין
המתראינים תוכלו להקשיב ל- ד"ר מירב הדר פרומר, פרופ'
לידיה גביס, ד"ר
עליזה ויג, ד"ר
מרדכי בן חמו, יעל יוספסברג, אביגיל
דר, מיכל ברקוביץ
בר, אורלי
רובין, וטל גולינסקי.
יחד
נגענו בנושאים שמעסיקים הורים, אנשי מקצוע, מטפלים – ובעצם את כולנו. דיברנו על
תהליך
האבחון, מהן הפרעות תקשורת, איך בוחרים דמות טיפולית, מה קורה בחדר הטיפולים, חיברות
וחברים על הרצף, הקשר בין ההורים לדמויות הטיפוליות, מסגרות חינוכיות ושילוב, מהו
תפקוד גבוה ומה המשמעויות שלו, גישות טיפוליות
ABA,
DIR, הסתגלות
לשינויים, אפרקסיה, רגרסיה, רכיבה טיפולית, הידרותרפיה, קנאביס רפואי, אבחון מאוחר,
הורות בזמן אמת ועוד ועוד.
כל פרק
הוא פיסה בפאזל הגדול, מורכב, מרגש, של החיים עם אוטיזם ושל חיים בכלל.
הפודקאסט
הזה נולד מתוך אהבה והוא ממשיך להתקיים בזכות הקהילה המדהימה שנוצרה סביבו.
💬 אם עוד
לא הקשבתם – זה הזמן.
אני
מבטיחה שתרגישו אחכ בטוחים יותר, תצאו עם מחשבות חדשות, ושאלות שעדיין אין להן
תשובה אחת.
📌 מוזמנים
להאזין: https://open.spotify.com/show/4QBHQc0R6FgLli0OdlYUGC
אשמח
לדעת – איזה נושא נגע בכם? איזה פרק ליווה אתכם בדרך?
🧡 תודה
לכל האורחים היקרים, ולכם, המאזינים – שאתם ממשיכים ללכת איתי על הרצף.
ד"ר רונית ולגרין
יום ראשון, 6 ביולי 2025
כל סוף הוא התחלה חדשה
אחרי 47 שנות עבודה קלינית, אני עוצרת.
יום חמישי, 5 ביוני 2025
האנשים השקופים
הם לא באמת שקופים. יש להם גוף, עיניים, קול. יש להם שמות, אבל אף אחד לא טורח לשאול. ולפעמים אנחנו דוקא מכירים אותם היטב.
הם
נכנסים לחדר, ואתה זז קצת הצידה, בלי לשים לב. או לא מבחין בהם בכלל.
הם
יכולים להיות זרים, הם יכולים להיות בני המשפחה שלך.
הם יכולים
לפגוש אותנו במקרה, באקראי, והם יכולים לשבת איתנו לשולחן האוכל, או להיפגש איתנו
במעלית.
הם לא
חלק מהשיחה, לא חלק מהקבוצת ווטסאפ, לא חלק מהמתרחש מסביב.
לעיתים
הם המנקה שאנחנו רואים בכל בוקר בחדר המדרגות, לעיתים הם השכן המבוגר בחדר
המדרגות, או העובדת הזרה שמלווה אותו.
לעיתים
הם ההורים הזקנים שלך, שלא מתמודדים עם הקדמה, עם המחשב, עם הסלולרי, עם החיים. עם
קצב הדיבור. שנושאי השיחה שלהם הם זיכרונות העבר.
אנחנו
רואה אותם בכל יום, אבל לא מביטים. אנחנו עסוקים בענינינו. באמת מאד עסוק. והם? הם
שקופים.
ולפעמים
השקופים הם דווקא אלה שמתנדבים, שמביאים עוגה לאירועים, שנשארים לעזור אחרי כולם.
אבל בשקט.
לפעמים
השקופים הם אלה שמנסים לספר סיפור אבל אנחנו לא מקשיבים. כי הסיפור שלנו חשוב
יותר, מעניין יותר, משמעותי יותר. או כי פשוט אין לנו זמן.
ואז
השקופים מצמצמים ווליום, זזים הצידה, מתעסקים בענינם, ולא מנסים יותר, או מנסים
ומוותרים מהר.
לא
רואים אותם. גם לא שומעים. גם לא מקשיבים.
זה לא
שעושים את זה בכוונה. כי הרי אנחנו אנשים טובים. זה לא שפגענו או התעלמנו במודע,
זה פשוט כי פיספסנו אותם. כי הם דמויות משנה בתסריט החיים שלנו. גם אם בלעדיהם זה
לא יהיה אותו הדבר.
אבל
לפעמים צריך רק מבט.
רק
מישהו אחד שיאמר: אני רואה אותך.
רק
מישהו שיקשיב, יחייך, אפילו ייצור מגע.
וזה
משנה הכול.