לטרון. אתמול.
אזכרה של גדוד 79, גדוד השריון שלחם בחווה הסינית.
כשקראו את שמותיהם של 123 החללים, אחד אחד, זה לא נשמע כמו רשימה. כל שם היה פעימת לב, חיים שנקטעו באמצע. ילדים שלא ניתנה להם הזדמנות לגדול, להזדקן. דיברה אחות שכולה לשני אחים שנפלו באותה מלחמה, וכל מילה שלה הייתה שקט צורב.
ואז עלה זה שדיבר על הפציעה השקופה, על הלם הקרב, על ההתמודדות שאינה נגמרת. הוא דיבר בשקט, בלי פאתוס, אבל כל משפט שלו נשמע למרחוק. הוא דיבר באומץ, בכנות נוגעת, מעומק הלב. קולו נשבר, והוא נשם, והמשיך. חבריו לנשק נגשו ותמכו בו, בגבורה הוא נתן קול לכל אלה שעדיין נושאים את המלחמה בתוכם יום יום, כבר 52 שנים, ועדיין לא מסוגלים לדבר.
הלוחמים שנכחו באזכרה, היום הם אנשים בגילי, הורים וסבים, אבל לפרק זמן קצר, בטקס בלטרון, חזרו להיות אותם בחורים צעירים במדים, עם עיניים של מי שראה יותר מדי.
כשעמדנו יחד ושרנו את התקווה בסיום הטקס, לא הייתה זו עוד סיום טקסי. שרנו עם כוונה, עם אמונה, אולי אפילו עם תחינה, שיבואו ימים טובים יותר. וכמו בכל שנה, יצאתי משם עם תחושת שייכות עזה. לעם הזה, למדינה הזו, לסיפור שלנו. הקרב נגמר, אך לא המלחמה לחיים.
תודה לכם, אחי גיבורי התהילה
גדוד 79.
