דברים שלמדתי מהכלבים שלי

*חיה את העכשיו. את מי מעניין מה שהיה או מה שיהיה.

*מישהו נכנס הביתה, סיבה להיות מאושר. מישהו מלטף אותך, אתה ברקיע השמיני. מישהו משחק איתך, גן עדן זה
פה.
*אתה רוצה לעצבן את ההולך על שתיים? תשתין לו על הלפטופ.
*הליכה יומית זה must. לא יצאו איתך לסיבוב בזמן? תעשה את מה שאתה יודע לעשות.
*הגיע זמן לישון? ישנים. בלי עוד פרק בנטפליקס, בלי לגלול גלילה אחרונה בסלולרי. עוצמים עיניים וישנים.
*זה שלי? אתה לא נוגע. אחרת אני נלחם עד חורמה.
*שמיעה זה טעם החיים. שקית ביזלי שנפתחת במרחק שלוש קומות? כלב שנובח בטימבקטו וחייבים לענות לו, אבל
זהו בערך. כשקוראים לי מותר לי להתעלם.
*ריח מסדר לי את העולם. מי היה איפה, מי עשה מה, מה מזג האוויר בחוץ, את מי ליטפת לפני שחזרת הביתה.
*אני שלך בכל מחיר. גם אם אתה עצבני, מעצבן, קצר סבלנות, אני אשמח כשאתה חוזר הביתה.
*אין סיבה להתבייש. גם אם אני באמצע הכביש, השדרה, רחוב המותגים הנוצצים. אם צריך, אני עושה.
*עייפות? ישנים. מה אכפת מה השעה? למי משנה שהשמש זורחת בחוץ? למי מפריע שהדירה הסמוכה בשיפוצים?
אני ישן. וישן מעולה.
*לחפור בגינה זה עונג עילאי. להשתכשך בבוץ אפילו עוד יותר.
*ההסוואה הטובה ביותר היא להתמרח בצרכים של כלב אחר. זה שבני אדם לא מבינים את הקונספט, שינסו פעם,
ואז בטוח יבינו.
*יש אוכל, אוכלים. בררנות זה לחלשים. מי יודע אם יהיה אוכל שוב.
*כואב לך? אתה אומלל? מיואש? אני אשב לידך בלי לברבר. רק אניח את הראש עליך. אני יודע שזה יעזור.
*וטרינר זה אויב העם. כשמגיעים אליו לקליניקה זה לגיטימי לרעוד כעלה נידף, חשוב לא לאכול שום דבר שהוא
מציע לי, כי מי יודע אם זה לא רעיל.
*זה בסדר שאני משיר שערות, בכל מקום, בכל פינה על כל רהיט. מישהו כבר ינקה.
*אז מה אם היא קנתה לי מיטת כלבים ב 300 שקלים, אני אלך לישון על הקרטון שהפינה.
*אני מגן על הבית. רק בגלל זה אני נובח כשמישהו עובר במרחק 252 קמ מדלת הבית. זה רק בשביל לשמור עליה.
*אם משחררים אותי אני נעלם. ככה זה בטבע.
*כשנושפים לה בפרצוף היא מתעוררת.
*אני מבין שהיא נהנית לזרוק לי כדורים, אבל אותי זה פחות מעניין. למה שאתפוס? שתזרוק ותתפוס לבד.
*אז מה אם היא קנתה לי אוכל יוקרתי מזין ומשובח. אני מעדיף לאכול מהפח.
*טישו נועד לפירוק. גם צעצוע מפלסטיק. גם ספר. גם נעל.
*לכלבים אחרים ברחוב אין זכות קיום.
*כשאני קופץ עליהם הם נבהלים.
*הרהיטים בבית הם כולם כריות שינה.
*אתה מפחד מכלבים? לידך אני אשב כל הערב.

אז אולי הלקח האמיתי הוא לא מה הם לומדים מאיתנו, אלא איך לעזאזל אנחנו עדיין לא למדנו מהם.

באג בתקשורת

 פעם, כשעוד היינו עושים סוציאליזציה כמו בני אדם, כלומר, עם קול, עיניים, הבעות פנים היית פוגש מישהו ברחוב, צועק לו "מה קורה אחי?" והוא היה עונה. אולי זורק לך "בסדר, יאללה נדבר", אולי ממלמל "אין לי כוח עכשיו", אולי סתם מנפנף. אבל הייתה תגובה. אפילו כשמישהו התחמק ממך, לפחות הוא התחמק ממך. זה היה הדדי, היה מגע, הייתה תקשורת.

היום? וואטסאפ. אתה יוזם שיחה. שולח הודעה. מקדיש מחשבה. אולי מוסיף גם אימוג'י שיהיה חביב.
 נשלח.  כחול נקרא. ואז? כלום. דממה. וואקום רגשי. אתה יושב מול המסך, staring into the void, וה-void שלא רק שמביט חזרה, הוא פשוט מתעלם.

איך נהיה פתאום מקובל לא להגיב? מתי זה הפך לסטנדרט תקשורתי? יש אנשים שפיתחו תיאוריה שלמה סביב זה: "אני עונה כשיש לי פניות רגשית", או "אני לא חייב לענות מיד", או "זו לא חובה, זו שיחה". או "לא היה פה סימן שאלה, אז אין מה לענות". סליחה אם קראת את ההודעה שלי וזה לא טלמרקטינג, תתייחס אליי. אפילו "עזבי אותי באמאשך" זה אחלה מבחינתי. באמת. לפחות אני יודעת איפה אני עומדת.

וזה האבסורד הכי גדול: גם תגובה שלילית יותר מנחמת מהתעלמות. כתבת לי "לא מתאפשר", "אין לי זמן", או אפילו "אין לי כוח אליך כרגע" אחי, תודה! אני מרגישה חיה! אני בתוך מערכת היחסים הזו! אני אדם עם נוכחות, לא סתם בוט על mute.
אבל כשאין תגובה? כשאתה נהיה ההודעה ההיא שצצה מדי פעם למישהו בראש והוא אומר לעצמו "וואי שכחתי לענות לו... טוב נו, עכשיו זה כבר מביך"...
זאת ההרגשה הכי גרועה. כאילו אתה מדבר לעצמך. כאילו הפכת לתזכורת חיה שמישהו מחק מהמוח שלו. אתה כבר לא "שיחה" , אתה "אייטם פתוח" שאף אחד לא סוגר.

וכן, אני יודעת. גם אני לפעמים לא עונה. אבל זה לא אותו דבר! כשאני לא עונה במיידי, אני מקפידה לענות בהמשך. אפילו לייק קטן זו תגובה. שתי מילים, זה כבר ממש מרגש. לפעמים כל מה שאני צריכה זה סימן חיים קטן. אפילו טעות כתיב. רק משהו שיגיד לי שלא נעלמתי בחור השחור של ההתעלמות הדיגיטלית.
אז לסיכום, אם קיבלת ממני הודעה, תענה. מילה. אימוג'י. שלוש נקודות אפילו. תן סימן חיים. שלא אתחיל לשקול לשלוח לך זר פרחים ולרשום "יהי זכרו ברוך".

ומי שהגיע עד הסוף וקרא את כל זה, אין צורך בלייקים. זה היה פוסט פריקה. ניסיון להבין את מה שכנראה אני לא מסוגלת להבין. ואולי טוב שכך

עצב, תסכול, כעס, עלבון, אכזבה ושוב עצב.

אלה לא סתם רגשות. אלה שכבות.
שכבה על שכבה על שכבה.
ואת כולן אני סוחבת בי בימים האחרונים.
וזה כבד.

העצב מתחיל עמוק.
עצב על המצב, על הייאוש, על ילדינו שנזנחו מתחת לאדמה.
במנהרות צרות וחשוכות, בלי אוכל, בלי מים, בלי אור שמש, בלי חמצן.
הם ננטשו לא רק בידי החמאס, בני העוולה, אלא גם על ידי מי שדקלם שנים משפטים כמו מוסר, נאמנות, אחריות. .

התסכול מגיע מיד אחר כך. על חברי ממשלה וכנסת, מושחתים, צרחנים, נהנתנים ונרקיסיסטים.
על כך שהמדינה כמנהגה נוהגת, רייטינג האח הגדול, רוקדים עם כוכבים ותכניות בישול.
על כך, שמעבר למחאות והפגנות חייבים להשבית, להפסיק, לדומם הכל. ולא קורה.

וכעס. כזה שגולש כלפי הנהגה שמסתכלת במראה ורואה רק את עצמה.
מנהיג שמקבל החלטות כאילו אין מולו עם שלם, רק אינטרס אחד, הוא עצמו,
נשיא רדום משועמם ופסיבי, שמבליח מידי פעם לנאום מיותר.

ובסוף עלבון.
כי גדלתי על ערכים של שליחות, אחריות, דוגמה אישית.
על “לא משאירים פצועים מאחור”, “רוח צה"ל”, “אנחנו ננצח כי אנחנו צודקים”.
היום אלה נשמעות לי כמו שורות מתסריט ישן שכבר אף אחד לא טורח לשנן.

וכל זה מטובל באכזבה. אכזבה צורבת על כך שהגענו לכאן.
על כך שאפילו את המילים “לא עוד” אני כבר לא מסוגלת להגיד.
הן נשחקו, רוקנו מהן את התוכן, הפכו אותן לדקלום חסר שיניים.

ושוב עצב.
עצב גדול.
לא אישי. לא רגעי. לא כזה שיגיע מחר תיקון.
עצב שנוגע במהות. במדינה שחשבתי שאני מכירה.
ולא כך הוא.