שכבה על שכבה על שכבה.
ואת כולן אני סוחבת בי בימים האחרונים.
וזה כבד.
העצב מתחיל עמוק.
עצב על המצב, על הייאוש, על ילדינו שנזנחו מתחת לאדמה.
במנהרות צרות וחשוכות, בלי אוכל, בלי מים, בלי אור שמש, בלי חמצן.
הם ננטשו לא רק בידי החמאס, בני העוולה, אלא גם על ידי מי שדקלם שנים משפטים כמו מוסר, נאמנות, אחריות. .
התסכול מגיע מיד אחר כך. על חברי ממשלה וכנסת, מושחתים, צרחנים, נהנתנים ונרקיסיסטים.
על כך שהמדינה כמנהגה נוהגת, רייטינג האח הגדול, רוקדים עם כוכבים ותכניות בישול.
על כך, שמעבר למחאות והפגנות חייבים להשבית, להפסיק, לדומם הכל. ולא קורה.
וכעס. כזה שגולש כלפי הנהגה שמסתכלת במראה ורואה רק את עצמה.
מנהיג שמקבל החלטות כאילו אין מולו עם שלם, רק אינטרס אחד, הוא עצמו,
נשיא רדום משועמם ופסיבי, שמבליח מידי פעם לנאום מיותר.
ובסוף עלבון.
כי גדלתי על ערכים של שליחות, אחריות, דוגמה אישית.
על “לא משאירים פצועים מאחור”, “רוח צה"ל”, “אנחנו ננצח כי אנחנו צודקים”.
היום אלה נשמעות לי כמו שורות מתסריט ישן שכבר אף אחד לא טורח לשנן.
וכל זה מטובל באכזבה. אכזבה צורבת על כך שהגענו לכאן.
על כך שאפילו את המילים “לא עוד” אני כבר לא מסוגלת להגיד.
הן נשחקו, רוקנו מהן את התוכן, הפכו אותן לדקלום חסר שיניים.
ושוב עצב.
עצב גדול.
לא אישי. לא רגעי. לא כזה שיגיע מחר תיקון.
עצב שנוגע במהות. במדינה שחשבתי שאני מכירה.
ולא כך הוא.
