בעוד כשבוע ביום ראשון ה-3 במאי, האולם בבית יד לבנים ברמת השרון יתמלא. עבורי, התאריך הזה הוא סמבולי. זהו יום הנישואים של הוריי. יש בסמליות הזו משהו כמעט מיסטי. יום בו אחגוג את "ירושה שקטה", ספר שחוקר חייה של אמא, באינטגרציה עם חיי שלי. ספר שבוחן את הטראומה הבין דורית בין גיבורי השואה לדור שאחרי.
הספר כבר נמצא בחוץ. הוא עבר את שלב הנייר והדפוס והפך לשיחה. הספר מייצר תהודה שלא ציפיתי לה. התגובות שמגיעות אליי בשבועות האחרונים מפתיעות אותי בכל פעם מחדש; לגלות שהסיפור הפרטי שלי נוגע בנקודות רגישות אצל אחרים, זו תחושה שקשה להסביר במילים. השתיקה שבתוכה גולמה הטראומה, והפכה לכוח הישרדות ועוצמה, הייתה נחלתם של הוריי והופכת עכשיו, דרך הקוראים, לדיאלוג גלוי.
הימים האלו מוקדשים לדיוקים אחרונים. אני מצחצחת את המילים שיושמעו על הבמה, ומתלבטת אילו קטעים להפקיד בידיה של אסתי זקהיים. זו משימה לא פשוטה; כשכל משפט בספר הוא חלק ממך, הבחירה מה להקריא ומה להשאיר רק בין הדפים דורשת ויתור. אבל אני בטוחה שאסתי תיתן לטקסט את הנוכחות והעומק שאני חשה בהם.
הערב הזה נבנה כפסיפס: פרופ' חנה יבלונקה תניח את התשתית ההיסטורית והאינטלקטואלית שתעגן את הכאב האישי בהקשר של דור שלם, אסתי תיתן למילים את קולה והפסנתרן גל עמית ייתן לצלילים לדבר במקום שבו המילים נגמרות.
האולם כבר מלא, וההתרגשות גואה. לא מדובר בדרמה מיותרת, אלא בהכרה בכך שרגע של אמת עומד להתרחש. אני מחכה לפגוש אתכם שם, בנקודת המפגש שבין הזיכרון האישי שלי לבין המקום שבו הוא הופך להיות קצת שלכם.
"ירושה שקטה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה