זה התחיל, ברגע
שבו גיליתי שלמילים כתובות יש כוח. שהן יכולות לסקרן, לגעת, לדבר, להרגיש ולרגש.
היום, אני
יודעת שזו לא באמת הייתה התלבטות. לא הייתה לי הפריבילגיה להחליט אחרת. מילים הן
הערוץ המועדף עליי. זו ונטילציה, זו רווחה, זו נשימה.
מה שהבנתי
במרוצת השנים הוא שהכתיבה משחררת. היא זורמת גם כשלנשמה קשה, גם בימים מורכבים, גם
כשהגוף דואב, וגם כשאתה מאושר. אני כותבת לעצמי, כותבת לדף, כותבת למי שיקרא.
ההחלטה לכתוב
בגוף ראשון נובעת מהצורך האינטנסיבי שלי בכנות. בשקיפות. בתחושה שאני לא מסתתרת
מאחורי דמות יודעת-כול, שמספרת על אחרים ממרחק בטוח.
והנה ספוילר
קטן: בימים אלה אני כבר כותבת את הספר החמישי שלי.
הראשון,
"אומנות השילוב", נולד מתוך עשרות שנות עבודה עם ילדים על הרצף, משפחות
וצוותים חינוכיים. הוא ספר תובנות. הוא ספר הדרכה. אבל היה לי ברור שגם אותו אכתוב
בגוף ראשון. לא להנחית על הקוראים תיאוריות ומחקרים. רציתי להביא את החיים
האמיתיים, את הילד, את ההורה, ואת המערכת.
השני,
"ירושה שקטה", לקח אותי אל חייה של אמי, שורדת שואה, ואל חיי שלי כדור
שני. שתי נשים, שתי תקופות, שתי עדויות בגוף ראשון, והמטען שעובר ביניהן גם כשכמעט
לא מדברים עליו.
השלישי,
"המדריך הבלתי מתנצל לגיל השלישי", שאוטוטו יוצא לאור, מסתכל על הגיל
בלי ליפות אותו, ובלי להתנצל עליו. על הגוף שמשנה את הכללים, על הזמן
שמתנהג אחרת, על זיכרון, על משפחה, על חברה, ועל הזכות להמשיך להיות מי שאת גם
כשנדמה שלסביבה יש תוכניות אחרות בשבילך.
הרביעי,
"על ההיעלמות", שיצא לאור, לקח אותי למקום אחר לגמרי. עולם דיסטופי. ספר על מערכת שמוחקת, ועל אישה שמנסה להיאחז
באמת כשהמציאות עצמה מתחילה לסגת ממנה.
והחמישי נכתב
עכשיו. עליו עוד לא אספר. לא מפני שאין לי מה לומר, אלא מפני שספר בתחילת דרכו
זקוק לפעמים לשקט. יש דברים שמוטב לתת להם להתגבש לפני שמכניסים אליהם קוראים.
בכל אחד מן
הספרים אני כותבת בגוף ראשון. גם כשהדמות נקראת רונית, גם כשהיא נקראת בשם אחר,
וגם כשהעולם שסביבה שונה לחלוטין מן העולם שלי. בכתיבה
בגוף ראשון גיליתי את האינטימיות הגבוהה ביותר. מי שקורא פוגש אותי לא רק דרך
הרעיונות, אלא דרך הקשיים, השמחות, התובנות והשאלות. דרך החיים עצמם. גם כשמדובר
בדמות בדיונית, משהו ממני יושב בתוכה.
וכך הפכו
המילים הכתובות למקלט שלי. לפינה שלי. למרחב שבו אני יכולה להיות כנה לחלוטין עם
עצמי. וגם אתכם.
זה צורך.
אז אני כותבת.
עכשיו את הספר
החמישי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה