1991. 24 שנים.
צריך ניילונים אני
אומרת
שטויות הוא אומר.
צריך סודה לשתיה,
וסלוטייפ, אני אומרת.
קשקוש הוא אומר.
אתה צריך להוריד את
הזקן, אני אומרת.
אם בכוננות אב"ך
במלחמת יום כיפור, על גדות התעלה זה לא קרה, עכשיו זה בטוח לא יקרה. ככה הוא אומר.
דו שיח יומיומי, שקדם
למאורעות ינואר 1991.
לילה. בין 17-18.1
1991. נחש צפע. אזעקה.
כן, כמו תמיד, אחרי
הויכוחים האין סופיים, הצלחתי. היו ניילונים בחדר של מיכל שנבחר להיות המקלט
האטומי-כימי, בבית. אמנם בניגוד להוראות פיקוד העורף, יש בחדר 2 קירות חיצוניים,
אבל זה מה שיש. עם זה צריך לעבוד. העיקר שיש ניילונים.
אוספת את שלושת ילדי
לחדר המוגן אעלק. מיכל בת החמש לובשת בשמחה את הברדס. אמא אמרה שאת הצבעים החדשים
וחוברת הצביעה יקבל רק מי שיש לו ברדס על הראש. עודד בן העשר לובש את המסיכה. בודקים,
אטום. צ'ק.
ערן בן ה-12 כבר עם
המסיכה מגלה פעילות מתלהבת של לוחם גרילה צעיר. אקשן תמיד היה הטריטוריה שלו. מזיז
אותי עם ידי הרועדות מהיסטריית הטילים הצידה, סוגר את הדלת, מדביק את הסלוטייפ,
ודוחף סמרטוט טבול בסודה לשתייה בסדק מתחת לדלת. לא מריחים את הסודה לשתייה. בשביל זה יש מסיכות.. לא?
אנחנו מוגנים לפי
הוראות מטכל. הטילים לא יוכלו עלינו. בוודאות.
אני עם המסיכה, צביקה
בלי. אני כועסת, מתעצבנת. צביקה עם.
שנינו מתעלמים מהעובדה שהמסיכה על הזקן לא
אטומה לחלוטין.
בומים. הטרנזיסטור
מודיע שיש רעמים בחוץ. נחמן שי, דובר צהל מבקש לשתות מים. איך בדיוק לשתות עם המסיכה? מיכל יכולה. יש לה קשית.
השעה 2.00 לילה.
3.00 בלילה , 4.00 בלילה. אנחנו עדיין בחדר האטום (אעלק.)
אנחנו מתייבשים בחדר. הילדים נרדמו על השטיח. צביקה מנמנם לידם.
אני לעומת זאת צריכה
לשרותים. צריכה. מאד צריכה. נורא צריכה.
בעיה. מחוץ לחדר
מלחמה, טילים, גזים רעילים, מי יודע מה עוד.
בחדר כולם ישנים חוץ
ממני. ואני צריכה לשרותים.
סקירה זהירה מעלה
בזוית העיין את הסיר של מיכל שהורדתי מהבויידם. שיהיה. יענו שרותי שטח.
זהו. פיפי בסיר.
בגילי. הקלה.
הילדים לא ראו את המחזה הסוראליסטי. אמא עושה פיפי בסיר, זה סיפור שהיה מלווה אותי לדורות. מביך.
עשר דקות אחכ, הוא
מתעורר. זה עם הזקן. מפטיר לכיווני, סאדם שמאדם- אני הולך לשרותים. בלי הנד עפעף,
מוריד את ניר הדבק, פותח את הדלת (וחושף אותנו ללוחמה הכימית שבאזור), והולך
לשרותים.
ואני עשיתי בסיר.
1991. 24 שנים.
