שנה חדשה.
ובדיוק עכשיו שבוע
לפני ההתחלות החדשות, מגיעות חוויות שממחישות כל כך טוב את הדינמיקה של החיים. את
הניגודים. את ההתנגשויות. הדיסוננס.
זה מתחיל בארוע משמח
כל כך. כשהבן שלך, זה שאת קשורה אליו בעבותות אהבה, יוצר זוגיות חדשה. חוגג חיים
זוגיים. מסיבת חתונה. ואת על גג העולם. שמחה כל כך גדולה, אושר כל כך עמוק.
ואז, יום אחרי, את
יוצאת למסע לפולין. מסע בעקבות הזכרונות, השורשים, הרדיפות, החיים המאושרים שהיו
ונגדעו במוות כל כך נורא.
מעבר חד בין מצב מרחף
של אושר והתעלות, למטענים כבדים של עצב.
ודוקא הסיטואציה
הבלתי הגיונית, בין שמחת חתונה לשבוע בלתי שגרתי בפולין, ממחיש בצורה ברורה את
הניגודים בחיים, את ההתנגשויות, את הדיסוננס בין אנשים, סיטואציות, מה שהיה ומה
שקורה. את הדינמיקה בחיים.
ובניסיון להעלות את
הדברים באמצעות מילים, אפשר להגיש תמונות. סצנות. כמו כוראוגרף, שמנסה לצייר על
הבמה את הניגודים הכי קיצוניים, את הסיטואציות הכי הזויות. כמו במחזה.
תמונה א.
חומה. אבנים חומות.
קיר הגטו היהודי בוורשה. הקיר היחיד ששרד. אבנים דוממות שחוו כאב, בכי, עלבון,
והשפלה של האדם, באשר הוא אדם. אבנים עם מטען עצום של עצב. וגם גבורה עילאית.
ומשני צידי קיר
הלבנים, החומה מתחברת לבתים. מחודשים. צבועים יפה בלבן. אדנית פרחים בחלון,
אופניים. אנשים שגרים בבתים אליהם מחוברת החומה. מנהלים חיים רגיליים של יום יום.
חצרות של בתים. צמחיה מטופחת.
ניגודים. וורשה 2016.
תמונה ב.
זוג ישראלים, יהודים,
ציונים, עם עבר משפחתי של שואה ורדיפות, נטולי משפחה שנרצחה והושמדה בפולין.
יושבים מול זוג פולנים, קתולים. אותו הגיל. שני קצוות חיים. ארוחת ערב בבית
הפולנים.
הפולנים מאד משתדלים.
עורכים שולחן יפה עם כלי החרסינה המהודרים. ארוחה מדוגמת. הישראלים קצת מהוססים.
אי נוחות.
מדברים. קצת פולנית,
קצת אנגלית, הרבה שפת גוף. עין בעין. פנים מול פנים. ארבע שעות. בונים ביחד עולם
חדש. היתכן? ערב עמוס תובנות, שאלות, דילמות, דמעות וגם צחוק. ופתאום מתברר שיש
כימיה. שיש תחושה של היכרות ארוכת שנים. תחושה מוזרה. רב השונה על הדומה. ובכל
זאת, השיחה זורמת, והערב מסתיים עם טעם של עוד.
ניגודים. צנסטוחובה
2016.
תמונה ג.
אמא פולניה מטיילת עם
שני ילדיה הקטנים. יצאו לפארק,ליער שליד הבית. בילוי לבוקר בהיר. בילוי של ביחד.
הם הולכים בשביל,אולי שרים, אולי מזמזמים, אולי מחייכים, אולי היא מחבקת.
ליד השביל אזור מגודר. מדשאה ירוקה. מסביבה גדר כחולה, שעליה תלויים דובי, בובה,
סוכריה, וגם דגל. כחול לבן. בור הריגה לשמונה מאות קטנטנים, זעטוטים שנרצחו
והושלכו לבור רק בגלל היותם יהודים. מן בוקר שכזה. עולם מוזר. עולם אכזר.
ניגודים. זביליטובסקה
גורה. 2016.
תמונה ד.
יער עבות. ענפים
משתרגים בכל מקום. קברים . המון מצבות, חלקן הגדול מכוסות אזוב, ירק,ענפים. כמעט
בלתי ניתן לקרא את הכתוב על המצבות. חלקן של המצבות שבורות, נמצאות על האדמה, כאשר
הכיתוב כלפי מטה.
הוא מחפש את קבר סבו.
בעזרת עבודת הגדעונים, קהילה דתית פלורליסטית מירושלים, העוסקים, בהתנדבות
בשיקום ותיעוד בתי קברות יהודיים בפולין, ומתנדבים מקומיים, תלמידי תיכון פולני,
נמצא הקבר. זקוף ושלם, כאילו לא עברה כמעט מאה שלמה. כאילו בית הקברות לא עבר
ונדליזם בידי הנאצים. גם האותיות ברורות וניתנות לקריאה. שמו כשם הסב.
התרגשות. מול המצבה עומדים שניים. זה מישראל, יהודי, שמדליק בדמעות נר
זיכרון, ובן המשפחה המקומי, פולני נוצרי, שמניח נר כנסיה. שניהם, היהודי והנוצרי,
עומדים מול קבר הסב, ואומרים קדיש. בוכים.
ניגודים. בית הקברות
היהודי, צנסטוחוב 2016.
תמונה ה.
מחנה ריכוז. מהגרועים
שהיו. אלפי מבקרים מידי יום. מיעוטם ישראלים. ביתנים עדים לזוועה שהתרחשה. ערמות
נעליים. אוסף שערות מאחורי הזכוכית. מזוודות. המון מזוודות ישנות. תאי גזים. פחיות
של ציקלון B.
מוזאון. מילה מצוחצחת
של תרבות ואנושיות. זה מוזיאון. לא גהינום עלי אדמות, לא פלנטה אחרת, לא רוע
בהתגלמותו. מוזיאון. מילה המתארת חכמה, תבונה, השכלה.
אז לא. בשבילי זה לא
מוזיאון. בשבילי זה שער המאכלת. פתח הגהינום.
ניגודים. אושוויץ
2016
תמונה ו.
אזור מלבני. אדמה.
צמחיה. וערימת לבנים אדומות. אזור תחום. בקדמת המלבן שלט שחור קטן, ועליו כתוב 10.
שמיים כחולים. שמש. יום יפה. שקט. אין איש בסביבה חוץ משנינו. יום סתוי רגוע.
אפילו ציפרים יש פה
ושם.
בלוק 10. כאן. בלוק
10. C-לאגר. צרוף המילים שליוו אותי לאורך כל
ילדותי. כאן בדיוק. כאן עמד צריף מספר 10. מחנה הנשים ההונגריות. בירקנאו.
סבתא, אמא, דודה, שלוש גיבורות. האבנים האדומות שהיו חלק מהבלוק עדות אלמות
למה שהיה. אז השמיים לא היו כחולים. האוויר לא היה נקי. לא היה שקט. לא היה רוגע.
רק כאב, פחד משתק, מצוקה טוטלית, סוף העולם.
ניגודים. בירקנאו
2016.
תמונה ו אחרונה לפוסט
זה.
תמונות שמהוות עדות
לדיסוננס העצום בין היה להווה. עדות לכך שהדינמיקה בחיים לא ניתנת לניבוי, גם לא
להבנה.
מעטים שנשארו עדיין
זוכרים את הארועים כחלק מחייהם ומההשרדות הבלתי ניתנת לתפיסה. רובם כבר
אינם.
אבל אנחנו פה. דור
שני ושלישי. ועלינו מוטלת החובה לזכור. ולנסות בכל כוחנו לבנות עולם חדש.
שנה טובה שתהיה
לכולנו.
שנה של חכמה להבין,
תבונה לעשות, יכולת להתמודד, ואומץ שלא לעמוד מנגד.
שנה טובה.
