יום שני, 6 בינואר 2025

מתרגשת...

 אתם כל כך מרגשים אותי, במשובים שלכם על הספר החדש שלי "אומנות השילוב".

משובים מהורים, ממורים, וגם מאנשים שרחוקים מהנושא.
החלום שלי, הדרייב שלי הוא שהספר יגיע לכל מי שעשוי להפיק ממנו תועלת. להורי הילד המשולב, למורים במערכת החינוך, לאנשי טיפול, להורים שבכיתת ילדם לומד ילד בעל צרכים מיוחדים, לקובעי עמדות במשרד החינוך, ובעצם לכולם. לכל מי שמאמין בחברה מתוקנת שבה כל פרט מרגיש שייך ומוערך וזוכה לנצל את הפוטנציאל הטמון בו.
והנה חלק מהמשובים שריגשו אותי עד דמעות..
"זה עתה סיימתי לקרוא את הספר, כאדם מן השורה שהנושא עניין אותו.
הקריאה מרחיבה את הידע על האוטיזם בכלל ועל השילוב בפרט, וברור שנכתב בידי אשת מקצוע שהנושא שזור בכל נימי נפשה.
אבל מעבר לכך, הספר כתוב בצורה מעניינת , רגישה ומרגשת (בשער החמישי, המדבר על ההורים, זלגו לי דמעות ממש). גם מי שאינו מעורב בגידול ילד על הרצף, או בשילובו במערכת, נתקל מדי פעם בילד כזה או באדם כזה , וקריאת הספר תורמת להבנה וליכולת להתייחס לדברים בצורה טובה יותר.
תודה , תבורכי 🙌🏽"
תודה לך Miri Yur
"סיימתי לקרוא את הספר אומנות השילוב בשלוש איטרציות בלבד - אצלי זה לא מובן מאליו. הספר קריא וידידותי, הוא כתוב באופן שמייצר קירבה והכלה ורואה את כל מגוון הנוגעים בשילוב בהערכה רגישות ואמפתיה.
בנוסף, ישנן הצעות אופרטיביות המגיעות לאחר המון שנות ניסיון שיש לרונית ובזה הוא ממוקד עשייה לצד הצלחה בצידה - כמנתחת התנהגות מאד הזדהיתי עם הגישה התחברתי מאד לכתוב ובפרט לעמודים 60 75 ו- 83 בהם ראיתי קרקע משמעותית להצלחה של שתילת זרעי התקווה בקיום תהליך השילוב
שילוב פירושו שוויון - להתייחס לילד המשולב כמו לשאר התלמידים בכיתה, ללא אפליה .... כל אחד מקבל את ההתייחסות שלה הוא זקוק על מנת לשגשג, כתבה רונית בחכמה ורגישות רבה. ממליצה על הספר בפרט לכל מי שנוגע בשילוב, ובעצם... לכל מי שדוגל בחברה בריאה סבלנית וטובה יותר"
תודה לך , מירב כרמלי.
"קראתי. הוא נפלא. מאורגן, מקיף , שלם ומאוד נגיש ובגובה העיניים. עשית מורה נבוכים והחלוקה נכונה ומאוד מזמין. ישר כוח התינוקי שלך הוא פלא ואור גדול בעולם" תודה לך Deganit Rotem
"לפני שעה קלה הנחתי מידי ספר שנולד זה עתה לעמיתה שלנו, רונית ולגרין. רונית הוציאה לאור את הספר "אומנות השילוב ". הספר מנתח בגישה הומניסטית מעשית את כל מעשה השילוב .קראתי וחשבתי כיצד, הפלא ופלא, השכילה הכותבת לגעת בקלינאית בדימוס שבי ,במדריכת שילוב ארצית (גם כן בדימוס ) שבי,באמא ובסבתא שבי.
רונית , נגעה בכל פינה של מעשה השילוב והשכילה לעמוד מאחורי כל אחד מחלקיו -מהמערכת וקשייה ועד הילד בעל הצרכים המיוחדים, בדגש על הילד האוטיסט.הרגשתי כי היא קלעה לצרכי כל תלמיד ,כל מורה , כל הורה ולא משנה באיזה סטאטוס תפקודי ,אבחנתי או נעדר אבחנה הוא מצוי. כמי שהנושא היה יקר לליבו בשלל עיסוקיו וביניהם גם וועדות השמה וערער אני ממליצה .....רוצו....קיראו את הספר, המליצו להורי הילדים בטיפולכם ,לעצמכם,למורות ,למשלבות .הוא ברור ,עניני ,מעשי ונולד באהבה."
תודה לך Aviva Glasberg
לפרטים נוספים הכנסו ללינק- https://ronitslp.ravpage.co.il/shiluv
ואל תשכחו לתייג חברים שחשוב להם לדעת איך עושים שילוב נכון ❤️שיתוף שלכם יכול להפיץ שינוי אמיתי. כי ביחד, השילוב הופך מחלום למציאות.

יום שני, 23 בדצמבר 2024

אומנות השילוב

כשהתחלתי את דרכי כקלינאית תקשורת לפני 46 שנה, לא יכולתי לדמיין את העושר והעומק שיביאו איתם אלפי המפגשים עם ילדים על הרצף האוטיסטי ומשפחותיהם. כל ילד וילדה, כל משפחה, כל סיפור - לימדו אותי פרק חדש בסבלנות, בהכלה, באופטימיות ובאומנות השילוב.

היום, אני מתרגשת לחלוק איתכם את ספרי החדש "אומנות השילוב". הספר אינו עוד מדריך תיאורטי - זהו אוצר של תובנות מעשיות וכלים פרקטיים שנולדו בשטח, מתוך עבודה יומיומית עם ילדים, הורים ואנשי מקצוע.
מדוע "אומנות השילוב"? כי שילוב אינו רק רעיון חינוכי - זוהי פילוסופיית חיים המקדמת שוויון הזדמנויות לכל אדם, ללא תלות בקשייו. השילוב מעשיר לא רק את הילד המשולב, אלא את כל הסובבים אותו ואת החברה כולה.
למי מיועד הספר?
• להורים לילדים בשילוב
• להורים שבכיתת ילדיהם משולב ילד עם צרכים נוספים
• לאנשי חינוך וטיפול
• לקובעי מדיניות
• לכל מי שמאמין בחברה שוויונית ומכילה
אז אם אתם הורים לילד משולב ורוצים לדעת איך מחליטים, מה עושים ומה תפקידכם בפאזל, אם אתם מורים שרוצים כלים פרקטיים ולא יודעים איפה להתחיל, ואם אתם אנשי חינוך שמאמינים בכוחו של שילוב ומשוועים להכוונה מעשית.
📖 זה הספר שיעזור לכם לשנות חיים – גם של הילד המשולב, גם של ילדי הכיתה, וגם של החברה כולה.
ורגע של תודה ❤️
ברצוני להודות מעומק הלב לכל מי שהיה חלק מהמסע הזה. למטופליי היקרים ומשפחותיהם - אתם המורים הטובים ביותר שיכולתי לבקש. לבני משפחתי האהובים על התמיכה הבלתי פוסקת ולכל השותפים לדרך - אנשי חינוך, מטפלים ואנשי מקצוע. תודה מקרב לב גם ל ספרי ניב שתהליך להוצאת הספר אצלם היה חוויה מעצימה בפני עצמה.
אני מאמינה בכל ליבי שכל אחד יכול להצליח כשניתנות לו ההזדמנות, התמיכה והכלים המתאימים. הספר הזה הוא המתנה שלי לכם - ארגז כלים מעשי לשילוב מוצלח, שנבנה מתוך אהבה, ניסיון ואמונה אמיתית בכוחו של השילוב לשנות חיים.
לפרטים ורכישה, הכנסו ללינק- https://ronitslp.ravpage.co.il/shiluv
אל תשכחו לתייג חברים שחשוב להם לדעת איך עושים שילוב נכון ❤️שיתוף שלכם יכול להפיץ שינוי אמיתי. כי ביחד, השילוב הופך מחלום למציאות.



יום שבת, 30 בנובמבר 2024

חבלי לידה

 לפני שנים, כשהתחלתי ללמד סטודנטים, הושבתי אותו מולי, הודעתי לו שהוא סטודנט כרגע, והוא עומד לעבור קורס סמסטריאלי בהתפתחות שפה ודיבור, ועוד אחד בלקויות שפה דיבור ותקשורת.

אם אתם עדיין לא מכירים אותו, הוא בחור רציני. נותנים לו משימה והוא הולך על זה עד הסוף. לא תצליחו להסיט אותו מהמשימה, לא תצליחו לבקש ממנו לעגל פינות, לא תצליחו להגיד לו- עזוב.. לא צריך.

קיבל משימה, זהו. עד הסוף המר. (או המתוק).

הבחור ישב, הקשיב לי מרצה לפניו, התבונן בשקפים, ועוד הקשיב לי. קורס שלם. ועוד אחד אחריו.

ואז- התחיל לשאול שאלות.

אני חושבת שאף פעם לא עמדתי במבחן רציני כל כך וחסר פשרות כל כך. עניתי, התפתלתי, דיברתי, הסברתי, ושוב.

ואחרי זה הרגשתי, שאני הכי מוכנה לצאת לעולם האקדמיה. שאין, אין סטודנט שיפחיד אותי בשאלותיו כי אני, אני צלחתי את השאלות הכי מורכבות ומעמיקות שיכולות להיות. זהו. זה שלי. וכך היה.

אז גם הפעם.

הספר שכתבתי, הגיע ישירות מההוצאה לאור לאחר העתקת שמש. מי שלא בקיא במונחים, הספר "אומנות השילוב" שעוסק בשילוב ילד עם צרכים מיוחדים במסגרת חינוכית רגילה, עבר את העורכת הספרותית, הלשונית, את ההגהה, העימוד, וההגהה החוזרת, ועכשיו יצא אלי העותק הראשון לאישור.

נתתי לו לקרא. נשמתי עמוק. חיכיתי לשאלות, לדילמות, לתחקיר, ללחץ.

סיים לקרא, הושיט לי את הספר, ואמר- יופי. כל הכבוד. קריא, נגיש, משמעותי.

וזהו.

אוטוטו הספר יוצא לאוויר העולם. אני כבר בצירי לחץ. בלי אפידורל.

הלידה ממש ממש קרבה.

"אומנות השילוב" בדרך.

 


יום שבת, 12 באוקטובר 2024

כותבת.

 *מתי תכתבי ספר?

ככה שואל אותי הבפנים שלי. שאלה שאני נשאלת לא מעט. והאמת? כתיבה בשבילי זו תרפיה. במקום לשלם לפסיכולוג, במקום לבלבל לכם את המוח בשיחות עומק, אני כותבת.

*נו.. למה את לא כותבת? 

דווקא כן כותבת. כותבת את הבלוג שלי, שמכיל כבר 147  פוסטים, כותבת בפייסבוק (לפעמים מפרגנת, לפעמים צוחקת, לעיתים מתעצבנת),  כותבת ברכות לחגים וימי הולדת, כותבת ניוזלטר לעמותת "שגרירי זיכרון בגוף ראשון". כותבת בכל הזדמנות.

*זה לא נקרא. זה לא לכתוב. שבי תכתבי.

האמת שדי מתחשק לי. ורעיונות במוח הקודח שלי מתרוצצים בלי סוף. אורית המורה המקסימה שלי ליוגה  אומרת- תרוקנו את המוח. שיהיה ריק ממחשבות. ואני חושבת איך אפשר, התאים האפורים שלי עובדים על ספידים, המוח שלי.. אין לו מנוחה.

*לא מעניין. את מסיטה את הנושא. למה את לא כותבת?

ואני עונה- מתי בדיוק? למי יש זמן? למי יש אופציה?

*שוב את מתרצת תירוצים. זה לא סיבות, זה תירוצים. שבי ותכתבי כבר ספר. תתחילי ותראי שזה ירוץ. רק תתחילי.. וכמו שאני מכיר אותך, זה כבר יזוז מעצמו ופתאום תמצאי זמן, כמו שאת מוצאת לכל דבר.

איך אפשר? בדיוק התחלתי פרויקט חדש, עכשיו יש מחויבויות, צריך לחסל מחויבויות ישנות, לסגור פרויקט חיים שהגיע זמנו להיסגר, נכדים שאני רוצה לראות, פודקאסט להקליט, טלפונים לעשות, ואולי לבשל משהו? המקרר ריק, אין מה לאכול. אני רעבה.

*שוב את בטורנדו מחשבות. תעצרי קצת, מי יכול לרדוף אחריך. תתמקדי. שבי ותכתבי. את יודעת בדיוק על מה את רוצה לכתוב. ויש לך הרבה מה לכתוב. תעצרי קצת. תכתבי.

*כתבתי. כתבתי.  כתבתי ספר הדרכה להורים ומורים, שבימים אלו עובר הגהה ועימוד בהוצאת הספרים, ספר שמאגד את כל מה שהבנתי, למדתי, הפנמתי ב 46 שנות עבודה, התרגשות גדולה לקראת יציאתו לאור.

*אחלה. ספר מקצועי זה סבבה. זו התחלה. עכשיו שבי ותכתבי את מה שבוער בך מאז ילדותך. שבי ותכתבי על עצמך, על חיים  של דור שני לשואה, על אמא, על הישרדות, גבורה ותקומה. לא הגיע הזמן? את מספרת את סיפורה בכל מקום.. תכתבי. תכתבי את הסיפור שלך. ושלה.

טוב. אוקי.  כותבת. 

בימים אלה כותבת. 

מזל שיש מקלדת, כי עם הכתב שלי אף אחד לא היה מצליח לקרא. גם אני לא.

עדיין לא מאמינה, אבל כותבת. 

כותבת ספר על אמא. ועלי.

אמא. נעלמת לי לפני 8 חודשים. אהבת כל כך לקרא ספרים, אבל את הספר הזה את כבר לא תקראי. אבל את הספר הזה אני אכתוב.

כותבת.

 

 

יום רביעי, 2 באוקטובר 2024

שנה טובה יותר

 

שֶׁתִּכְלֶה הַשָּׁנָה, שֶׁתִּכְלֶה בִּמְהִירוּת

כִּי שָׁנָה שֶׁכָּזוֹ בֶּאֱמֶת מְיֻתֶּרֶת

וְאִם נְנַסֶּה לְתַמְצֵת בִּזְהִירוּת

לֹא רוֹצֶה מתשפ"ה תְּמוּנוֹת אוֹ מַזְכֶּרֶת

שֶׁתִּכְלֶה לָהּ תשפ"ד תֵּעָלֵם מֵחַיֵּינוּ

רַק לִפְנֵי שֶׁתֵּלֵךְ שֶׁתַּחֲזִיר חֲטוּפֵינוּ

כִּי תשפ"ה אַתְּ הִגְזַמְתָּ בִּבְנִיַּת הַתַּסְרִיט

כִּי תשפ"ד לֹא לָקַחַת אַחְרָיוּת אוֹ קְרֵדִיט

וְנָכוֹן שֶׁבְּרִיחָה מֵאַחְרָיוּת זֶה פּוֹפּוּלָרִי

רַק מָה שֶׁאָרַגְתָּ לָנוּ, זֶה עַל גְּבוּל הַבַּרְבָּרִי.

אָז לְכִי לָךְ תשפ"ד הֵעָלְמִי מֵחַיֵּינוּ

וְתַחְזִירִי לָנוּ מַהֵר אֶת כָּל אֲהוּבֵינוּ

וְתַפְסִיקִי לְשַׂחֵק כָּאן מִשְׂחֲקֵי מִלְחָמָה

וְלָשִׂים אֶת חַיֵּינוּ תְּלוּיִים עַל בְּלִימָה

וּבִזְמַן לְחִימָה, עִם כְּאֵב כָּזֶה פְּנִימָה

גַּם הִגְזַמְתָּ וְהֵעַזְתָּ וְלָקַחַת לִי אֶת אִמָּא.

 

בְּתִקְוָה לְשָׁנָה אַחֶרֶת.

כִּי אֶת זוֹ כְּבָר מִצִּינוּ.

שָׁנָה טוֹבָה

 

יום שישי, 27 בספטמבר 2024

אור קטן בחשיכה גדולה

 ואני, אני מתקשה להבין.

מה עושים עם הכעס? הכעס הזה המחלחל והורס את הסבלנות, את הנחמדות, הכעס הזה על אנשים שנלקחו מהמיטות, מהמסיבה, מהבסיסים? ואין מי שמשיב, אין מי שעונה

מה עושים עם התסכול? התסכול ששולט בהתנהלות, ביום יום, שמחליף את הסבלנות ואת הקשב. התסכול על חוסר האונים ועל ההבנה שחייבים שינוי רק לא ברור איך עושים אותו.

מה עושים עם החרדה? החרדה שמשתלטת לא על עצמנו אלא על גורל המדינה שלנו. החרדה שמחליפה את מקום השקט, הרוגע. 

מה עושים עם חוסר האמון? חוסר האמון שתופס את מקום הנאיביות, חוסר האמון שתפס את מקום הביטחון שהיה במובילי המדינה ומחליטי ההחלטות.

מה עושים עם הפחד? הפחד הזה שמרגישים בקצות העצבים החשופים, כשצופים בסרט התצפיתניות, סרט על בארי וניר עוז, סרט הנובה, הפחד שזה לא רק מלחמה של הצבא, אלא מלחמת האזרחים על מלא מלא.

מה עושים עם הכאב? הכאב על הנרצחים, החטופים, הפצועים, הכאב שמחלחל בנשמה ולא מאפשר לך לצחוק בקול, לשמוח באמת, לחגוג את החיים.

אין עתיד, אין תקוה אין חלום?

אז זהו . שלא כך הוא אצלי.

מה עושים עם התקוה? התקוה הזו המתגנבת, השקטה, שמגיעה וחומקת עוברת את גדרות הכעס, התסכול, החרדה הפחד והכאב.

תקווה שמגיעה בדמות ניצוץ. קטנטן. כמעט בלתי נראה. שגדל וצומח מאד לאט, מאד בקושי, אבל לא מרפה.

התקווה שלא מבטיחה דבר, לא פותרת את הקיים. לא רציונלית. רק נוכחת. עדינה. עקשנית.

למרות מה שקורה, למרות מה שיקרה, למרות שלא ניתן להבין ולהסביר.

התקוה שלוחשת לי בשקט בשקט. להמשיך ולא לוותר.

כעס, תסכול, חרדה, חוסר אמון, פחד כאב ותקווה, שרוקדים ביחד.

לפעמים הם מובילים, לפעמים התקווה.

ואני? נעה בינהם.

נושמת.

ממשיכה. 


יום שלישי, 27 באוגוסט 2024

יום הכלב

 

אתמול היה יום הכלב הבינלאומי. אז למה לא לכתוב משהו?

 

בת חודשיים. לבנה צמרירית מתוקה ושקטה. כן שקטה. ככה הייתי.

ההיא הגיעה עם הבת שלה. חיפשה גורה. הסתכלתי לה בעיניים. השתדלתי להיראות תמימה. האחיות שלי שכבו בסלסילה לידי. ההיא שאלה את זו שהביאה אותי ליום אימוץ גורים, זו מהעמותה, מי הגורה הכי רגועה ושקטה. עצמתי עיניים. עשיתי play dead. שרק אראה רגועה. אפחלו נשמתי יותר לאט. ואז, ההיא מהעמותה הצביעה עלי.

היא לקחה אותי בידיים. ליטפה אותי. גם הבת שלה התלהבה. ליקקתי אותן בעדינות, וזהו. הצלחתי. היא היתה שפוטה. אצלי בידיים.

חתמה על הטפסים. הזו מהעמותה אמרה לה, גילוי נאות, אמא כנענית. אבא לא ידוע. וההיא אמרה בביטחון, אין בעייה, זה הכלב הרביעי שלי. אחרי פוינטר, בוקסרית, ומעורבת , אני יודעת איך מגדלים כלבים.

אני חייכתי לי בשקט בפנים.

בבית הייתי שקטה. לשבוע.

אחרי שבוע החלטתי שדי. מספיק. הרי אי אפשר להחזיק פאסון כל כך הרבה זמן. זה היה הרגע המתאים. שחררתי את האישיות שלי החוצה. התרוצצתי אחוזת עמוק, נשכתי כל מה שהצלחתי להגיע אליו, כולל את הרגלים, הידיים, המכנסיים , הגרביים, של ההיא וההוא שאיתה.

הם, ההיא וההוא לא הבינו מה נפל עליהם. כזה עוד לא היה להם. אני,  נבחתי. שוב נבחתי, עוד נבחתי, וגם נבחתי. ועוד קצת נבחתי. כי הרי יש בי דם כנעני. והתפקיד שלי לשמור להם על המאהל. לא?

ואני שומרת על ההיא וההוא שפתאום נראו חוורים יותר. מבולבלים יותר.

גם לא נתתי להם ללטף אותי. כי מה פתאום? מה אני רכרוכית כזו? אין מצב. מה שכן, לא נגעתי בבית בכלום. לא ברהיטים, לא במפה, לא בכלום. לא עשיתי נזקים.

אז ההיא נכנסה לאינטרנט. קראה על כנענים. קראה על גורים, קראה על אילוף. מה שנראה להם מוזר, שלמדתי בציק לשבת, ארצה, וגם צרכים עשיתי רק בחוץ. אבל כל היתר- אללה יסתור היא אמרה. היא נסתה לאלף אותי. אני נבחתי עליה. היא נסתה לאלף אותי. אני נשכתי אותה.

ואז הגיעו המאלפים. שלושה בטור. המאלף הראשון. נחמד. די כיסח אותי. והיא מרחמת. והמאלף הלך. ואני נבחתי. והיא בכתה. ואני נשכתי.

ואז הגיע המאלף השני. רציני עם קרדיטים מרשימים מאחוריו. גם נחמד. בחן אותי ממושכות. אני דוקא השתדלתי לתת שואו. היא עמדה והסתכלה. ואז הם ישבו לסיכום. לא תצליחי הוא אמר. צריך לקחת אותה לפנימיה לאילוף. היא כנענית הוא אמר. ואת כבר לא בת עשרים הוא אמר לה (ואני קצת נעלבתי בשבילה). וגם אין לך את זה הוא אמר. (והיא דוקא ממש לא הסכימה איתו).

היא לא אהבה את הסיכום. הוא הלך. ואני נבחתי. ואני נשכתי. ונבחתי שוב.

ואז הגיע המאלף השלישי. גם הוא נחמד. מאד נחמד. עיניים כחולות. הסתכלתי עליו והוא עלי. היא על שנינו. ודוקא הפעם הוא מצא חן בעיני. והתחלנו לעבוד.

הוא באמת השקיע. היא באמת השקיעה. אני, אני באמת הפעם השתדלתי. היא התחילה להתאהב בי. אני התחלתי לציית לה. ועל כל זה ניצח אסף. המאלף, בתבונה, בנעימות, במקצועיות, עם התייחסות חיובית, התנהגותית, אבל החלטית ועקבית.

והיא, שיודעת מה זה עבודה התנהגותית, לומדת מאסף, מפנימה, ומנסה ליישם.

עברו שנים. גדלתי. אני אוטוטו בת 12. לא, לא רואים עלי. נראית מצויין לגילי. עדיין נובחת לא מעט. כי זה התפקיד שלי.. לא? ואי אפשר למעול בתפקיד. כבר לא נושכת. אף פעם. ואפילו די מצייתת להיא ולהוא. כשבא לי. (רק כשבא לי). די אוהבת אותם ובאה לקבל ליטופים. כן, כבר מרשה להם ללטף אותי. אפילו מבקשת את זה.

והיא מאד אוהבת אותי. היא מרגישה שלקחה כלב חסר חינוך, והפכה אותו למבוית. שתחשוב.

היא תמיד משתדלת, ואני משתדלת לפעמים. זו מערכת היחסים. וטוב לי ככה. טוב לנו ביחד.

והעיקר, המאהל של ההיא וההוא שמור לתפארת. רק כי אני נוכחת.

באנג'י.