יום ראשון, 14 ביולי 2013

כשתגדלי תביני...

כשיהיו לך ילדים אז תביני על מה שאני מדברת, אמרה לי אמא כשהצהרתי בלהט של מתבגרת צעירה, שזהו, מספיק לי מלימודי התיכון, במילא זה לא ממש חשוב מה שמלמדים שם, ואני עוזבת.
אמא שלי הסתכלה עלי מזועזעת. איך במשפחה טובה, צפונבונית, אני מדברת ככה, ואז חזרה על המשפט האלמותי- חכי חכי..שיהיו לך ילדים משלך.

אז ילדתי ילדים. שלושה במספר. ערן עודד ומיכל. והייתי בטוחה שחיתולים, חוסר שינה בלילה, ברך משופשפת של ילד שבוכה, אלו הקשיים האמיתיים שאמא מדברת עליהם. כן, היה שם עוד משפט שהושמע לעיתים- "ילדים קטנים- בעיות קטנות. ילדים גדולים..."וכך הלאה.

מה שלא ספרו לי, כל האימהות מסביב עם המשפטים הפולניים, זה על חבל הטבור.
שחבל הטבור, שנחתך בלידה, בעצם לא נחתך. זה בכאילו. חבל הטבור גם לא מחובר מטבורו של התינוק לשלייה. למעשה זהו חבל, המחובר מהתינוק ישירות לנשמה שלך.
אהה.. כן, זה גם משהו בלתי שביר, בלתי ניתן לניתוק. כשאת יולדת, את מתחברת ישירות לילדך, וזהו. אבוד לך. את קשורה אליו לתמיד.
ועוד סטרטאפ- לפעמים החבל הוא חד כיווני. ניתן לניתוק מצד אחד. לא ניתן לניתוק מהצד שלך.
ונקודה נוספת- כשהחבל נמשך יותר מידי, התגובה הסומטית האוטומטית אצליך, תהיה עיניים רטובות, וכאב לב. גם השק על הכתפיים פתאום מכביד הרבה יותר.

נשמע בדיוני? דווקא לא. דוגמאות לפעילות הפיזיולוגית שיוצר החבל הזה  יש לי הרבה.

כשבני בכורי ריסק את רגלו בתאונת צניחה בשרות הצבאי, וישבתי מחוץ לחדר הניתוחים, פעמיים, או לחילופין במחלקת שיקום, צופה בפניו הכאובות מול הפיזיותרפיסטית, החבל נמתח, הלב כאב, העיניים נשפכו.

כשבני השני נראה בתמונת האינסטגרם, עם הנשק, הקפלד, התרמיל, בימי המילואים המתישים, מיוזע, עייף, סחוט, החבל נמתח. מעיק.

כשביתי מתקשרת לאחר סוף קורס משקיות תש, ואני די רגועה כי אחרי 2 בנים קרביים אני שמחה שזו סוף סוף בת, והיא מבשרת לי שהיא קבלה הצבה.. והיא מוצבת לגדוד חיר שיושב בעזה, וכשבועיים אחכ, בטלפון שמגיע בשעות הלילה אני מצליחה לשמוע את הבומים של גשם הפצמרים, החבל מכאיב, פוצע, מתוח...

ולא ברור לי למה, באטלס אנטומי של גרנט, שחרשתי אותו רבות בלימודי האנטומיה, הם שכחו על קיומו. החבל הזה לא מופיע. למה לא מוסברת הפעילות הפיזיולוגית שלו? למה אין תמונה? הרי זה ברור שהוא שם. בלתי ניתן לביתוק.

אז זהו. פה אנחנו אוחזים. הילדים גדלו, בגרו, חיים את חייהם. ורק אנחנו, אימהות, חיות חיים כפולים, משולשים מרובעים מחומשים. שלנו ושלהם.

והשבוע, אחרי שיחה ארוכה עם מיכל שלי, החכמה, זו שתמיד נותנת לי פרופורציות לחיים, אחרי שבדמעות סיפרתי לה שלאחרונה שוב החבל מתוח מאד, מכאיב מאד, אמרה שאני צריכה לדעת לשחרר.
ואז פתאום יצאו לי המילים ללא שליטה. מבלי לתכנן, ואמרתי לה-
מיכלי- כשיהיו לך ילדים משלך, רק אז תביני.


תגובה 1: