רוצה לדבר על אותן הדקות. אחת לתקופה הסיטואציה הזו מבליחה.
אותו פרק זמן בו את יושבת מול ההורים,
מבינה שהדרך בה הם בחרו ללכת איננה מביאה אותם לשום מקום, וצריכה לשים לעצמך ברקס.
ראית את הילד. הבנת את הילד. בניגוד לסיטואציות
בהן את מתלבטת, פה את באמת לא מתלבטת. את יודעת בדיוק מה יעזור לו להתקדם. מה יתמוך
בהתפתחות שלו. איך כדאי להתנהל מולו. מה יעצים אותו.
ולילד קשה. הלקות זועקת לשמיים. הוא נבון,
מתקשר, ואיננו מדבר. גם הבנת השפה לא משהו. והוא בגן רגיל.
והלכת לבקר בגן. וראית את האומללות של
ילד אחד בודד בין 25 ילדים אקטיביים, מדברים, משוחחים, שואלים, עונים.
והוא לא מסוגל. רוצה חבר, ולא יודע איך
מדברים. מנסה להגיד משהו, ולא יוצא. והילד השני הולך. והוא נשאר לבד.
והגננת התייאשה. הוא לא רוצה להשתתף היא
אומרת לי. הוא רוצה וצריך עזרה אני אומרת. אבל יש לי עוד 25 ילדים, אין לי זמן
להתייחס אליו לבד, היא אומרת. הוא לא שייך לפה.
ואת מסתכלת בילד. שמשחק בפינת החדר לבד.
וליבך נחמץ.
צריך סיוע, תיווך, את אומרת להורים. אין
לנו אפשרות כלכלית הם עונים. אם כך צריך גן קטן, אינטימי, עם אנשי מקצוע שידעו
להנחות את הילדון, לתמוך בו, ללמד אותו, לשמש לו סביבה מעודדת התפתחות. גן מיוחד.
לא עונים ההורים. הוא ילך לגן עיריה
רגיל. את תראי שהוא יתקדם בקצב שלו. והרי יש לו קלינאית טובה...
ומה עם המקום הרגשי? אני שואלת, מה עם
חוסר היכולת שלו להתנהל מול 35 ילדים בעלי יכולת שפתית? ובגן עיריה אפילו סיוע
מתווך הוא לא יקבל, זו רק הגננת והסייעת...מה זה עושה לנשמה? לביטחון? להיות יום
שלם בפינה לבד, ורק העיניים מדברות?
ככה נראה לנו טוב. הם עונים. גם אנחנו התחלנו לדבר מאוחר.
ואת יודעת שהם אוהבים את הילד. שהם רוצים
רק בטובתו. שהם מאמינים שיהיה בסדר, אולי...
ואת מסתכלת על הילד, קרוב לגיל ארבע, לא מדבר, מתקשה להבין, וליבך נחמץ.
הורים יודעים טוב יותר. הורים מכירים את
הילד שלהם טוב מכולם.
ומאידך- את יודעת שהזמן עובר. שחברת הילדים
אכזרית.
והרי ברשומה הקודמת אמרתי שאני מאמינה להורים??
ואת ממליצה, אומרת את דעתך המקצועית, ואחר כך לוחצת בברוטליות על הברקס.
ואת ממליצה, אומרת את דעתך המקצועית, ואחר כך לוחצת בברוטליות על הברקס.
ומשננת לעצמך שוב- את תעשי את ההחלטות לגבי
הילדים שלך בלבד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה