שילוב? למה שילוב? שילך לגן תקשורת.

תסכול.

זה חוזר על עצמו כל שבוע. לפעמים פעמיים בשבוע.

הם יושבים מולי. מחליפים דמויות מידי פעם. אנשים גבוהים, נמוכים, מלאים, רזים, נחושים, מותשים, מחוייכים, עצובים, אנשים.

לרוב באים בזוגות.

מה שמאפיין את כולם זה הילד, המאובחן בספקטרום האוטיסטי, והדילמה לכבודה התכנסנו- לאיזו מסגרת חינוכית נשלח אותו בשנה הבאה.

הילד- נבון, חייכן, ערני, סקרן, מדבר.  כן, ואוטיסט.

נכון, יש לעיתים אקולליה. נכון, יש לעיתים תנועתיות חזרתיות. ונכון- יש קשיי תקשורת. הוא לא ממש בקיא בהילכות חיברות. לא טוב בתובנות חברתיות. לא כל כך יודע ליזום. לא תמיד נענה ליוזמות. לא יודע לשחק עם ילדים אחרים.

אבל- ערני לסביבה, ורבלי, מבין, לומד המון מהילדים מסביב, מתקדם.

תגידו- מה הבעיה? הרי יש תכניות שילוב. מצמידים לו משלבת, מכניסים אותו לגן רגיל עם ילדים בהתפתחות נורמלית, שיאפשרו לו לקבל מודלים נורמטיבים של שפה, של חיברות, של משחק, של התנהגות. ומאידך המשלבת שיודעת בדיוק מה לעשות (זו לא טעות.. לשון נקבה. כי מתי הצלחתם למצוא משלב זכר?) תספק לו את תשומת הלב הפרטנית, תעזור כשצריך, תתווך בינו לבין הילדים.

יופי.

אז מה הבעיה? איפה הבאג?  הבאג הוא בעובדה שזה לא קורה.

הבאג הוא בעובדה שלהורים נאמר בכובד ראש ובהחלטיות, שמקום הילד בגן תקשורת.

גנים לילדים אוטיסטים, גני תקשורת, הם הגנים הכי מפונקים בתקציב ותקנים במערכת החינוך כולה. הילד אוטיסט? למה להתאמץ בגן רגיל? יאללה- לגן תקשורת.

שלא תבינו לא נכון. גני תקשורת עושים עבודה טובה. לפעמים טובה מאד. הבעיה היא לא בגן. לא בצוות הגן. הבעיה היא בתפיסה הלקויה, שלרוב מגיעה מבלי באמת להיכנס לעובי הקורה ולנסות להבין מה הילד הספציפי שעומד לפנינו צריך. איפה הוא ירויח יותר. יש ילדים שגן תקשורת מקדם אותם הרבה. נכון להם, מתאים להם. אבל לא רק בגלל השורה האחרונה באבחון שלהם, לא רק בגלל שהם אוטיסטים, אלא במיוחד בגלל התפקוד שלהם ברגע הנתון. ולעיתים לא בהכרח התפקוד השפתי. ולעומתם יש אחרים שיכולים וצריכים גן רגיל.

אז ססמאות יש המון. גן תקשורת זה חשוב. הוא יהיה בקרב קבוצת השווים. יש שם אנשים מיומנים בעבודה עם הספקטרום. ואולי אפילו משפט כמו "כשהוא יוכל נשלב אותו קצת".

אז לא. האמירות הללו? זה לא תמיד רלוונטי, לא תמיד עומד במבחן מציאות, לא תמיד יעיל, ולא תמיד מקדם.

ילד, ורבלי ולא ורבלי, שלומד ולוקח מודל ודוגמא מהסביבה, זקוק לסביבה שתאפשר לו התנסות. ילד כזה ינסה לעשות תקשורת עם הילדים מסביב. אבל אם גם להם בעיות תקשורת, מה הרווחנו? הוא ינסה פעם פעמיים, וילך לפדד (פידידי.. לא?) בצד.

ולא, לא חכמה להשמיע משפטים כמו- חשוב שהוא יעשה השנה תקשורת עם מבוגרים. עם הצוות. הרי שהמבוגר, במיוחד זה המיומן, הוא לא העולם האמיתי. הוא יחכה לילד, יעזור לילד, ידרבן את הילד, יתמוך בילד. ואז הילדון שלנו יפנה לילד אחר, ובום. אין היענות. כי האחר, הרי ילד עם בעיות תקשורת.

ולמה הפוסט הזה נכתב?

כי לפעמים, יש תחושה שהמערכת לא מתאמצת מספיק. לא מקשיבה מספיק להורים, לא לומדת מספיק. כי לפעמים הילד לא הצליח במערכת רגילה לא בגלל שהוא לא יכול. בגלל שזו לא הפנימה מה זה שילוב אמיתי.ואז, במקום לנסות ולהבין למה זה לא הצליח, למקד איפה אנחנו כמערכת טעינו, פיספסנו, לא הבנו, הפיתרון הכי פשוט לשגר את הילד למסגרת מיוחדת. 

כי הילד הזה לא צריך גן תקשורת, מסגרת מיוחדת. כי הילד הזה צריך גן החינוך הרגיל, עם התייחסות מיוחדת. כי התחושה היא שהמערכת לא מתאמצת. בוחרת לה את הדרך הקלה להתנהל. העובדה שהילד בר שילוב לא עושה אותו רגיל. עושה למערכת חיים יותר קשים, כי הצרכים שלו אחרים, מיוחדים, ספציפיים. קשה להשקיע בללמד גננת בחינוך רגיל, לעשות שילוב. מסובך לתת הדרכה רציפה ואינטנסיבית למשלבת שלא תשמש לילד ביביסיטר, אלא תבנה תכנית שילוב רצינית, מעמיקה, תורמת, מושקעת. קשה לגייס את ילדי הגן (והוריהם) להוות שותפי שילוב. (ולא, "שותפי שילוב" זה לא עוד סלוגן, זו עבודה קשה). ובמיוחד קשה להסביר להורי הילדים בגן וללמד אותם כי אנחנו הרי מרויחים מהשילוב, לפחות כמו הילד, אם לא באמת באמת מאמינים בזה. 

אז אם קשה, בואו ונבטיח להורים של המאובחן שלנו, שמאמינים בנו, שיהיה לילד טוב בגן תקשורת. למה? יש אוסף של נימוקים.  כי הוא לא מוכן, לא פנוי, לא יכול, להתמודד עם שילוב. ונעצום עיניים מול האמת הכואבת- שבעצם אנחנו, כולנו, כמערכת, כחברה לא מוכנים לשילוב. לא הילד.

מצב נתון.

מדינת ישראל, 2015.