יום המודעות לאוטיזם 2.4.15. בואו נדבר רגע....

אם נבחן את התמונה כולה, הרי שיש פה 3 שחקנים במחזה. אני, אתם והם.

אני , מאובחן על הספקטרום האוטיסטי.

הם -אמא, אבא. אוהבים, מוטרדים, עייפים, אופטימים או פסימים. 

אתם-  לא מחוברים לנושא האוטיסטי. ראיתם אולי את איש הגשם, תורמים פעם בשנה לנודניקים מאלוט שמקישים לכם בדלת או מתקשרים בשעה הכי לא נוחה, ובעיקר רחמנים בני רחמנים, עד שזה מגיע לסף הדלת שלכם. עד שזה משיק לחיים הנוחים שלכם.

התפאורה עשוייה להשתנות במהירות. פעם אחת זו חנות הסופר השכונתית, פעם זה מקדונלד לשם הלכתם עם המשפחה שלכם לאכול ביום כיף לילדים, פעם זה הרחוב ההומה אדם, ופעם זו חנות צעצועים או ספרים או בגדים לשם נכנסתם עם תחושה של שיר בלב. כי החיים יפים.

גם אני משתנה מסצנה לסצנה.

לפעמים אני הילד שהולך עם אימו ועם אביו ברחוב, ואתם לא רואים אותי בכלל. כי אני לא נראה אחרת, אין לי קרניים, ילד ככל הילדים. מחזיק ידיים עם אמא או אבא ואוטיסט.

אבל לפעמים אני הילד שצועק במסעדה, חסר מנוחה, רוצה משהו ספציפי שאין באותו היום ולא שורד את המצב. מעיף את הצלחת, חוזר אובססיבית על אותו המשפט, והמצוקה העוברת עלי קשה מנשוא. צורח בסופר כי האור המהבהב של הפלורוסנט מהבהב לי בעיניים, והכריזה של שרות הלקוחות, וגם חריקות גלגלי העגלות מוציאות אותי משלוות נפשי, קודחות לי במוח, , צועקות לי באוזניים. ואני צורח, או בועט, או שוכב על הרצפה, או עוצם עיניים או הכל ביחד. טנטרום אתם קוראים לזה.

וההורים שלי. אמיצים כל כך, נחושים כל כך, דומעים, בוכים בלב ולעיתים גם בקול, אוספים אותי אליהם ומנסים להרגיע, ומחוייכים ברגעים בו גם אני רגוע. מרגישים את הקושי שלי בכל נימי נפשם,

רוצים כל כך רוצים לעזור, ולא תמיד יכולים, סופגים את השתיקה הרועמת שלכם, את המבטים, את ההערות, את שיעורי החינוך בדקה שאתם מקפידים להעניק להם.

ואתם. דוקא עליכם רציתי לדבר פה. לא עלי, לא על אמא ואבא. עליכם. אתם שיודעים כל כך טוב איך הייתם מחנכים אותי, על מנת שלא אצרח, ולא אתפרק. אתם שכל כך בטוחים שאצלכם זה לא יקרה, אתם שטורחים להגיד בקול את דעתכם על החינוך של ההורים האמיצים שלי. אתם.

אם ראיתם אותי, ואת הורי. אם חויתם ילד שמתנהג בצורה לא מקובלת עליכם ועל עקרונות החינוך שאתם מקפידים להנחיל לילדכם, אל תעירו הערות. אל תנעצו עינים, אל תצקצקו בלשון, ואל תסובבו את הראש בהפגנתיות רועמת.

יש מצב שלא נתקלתם בילד מפונק וחסר חינוך.

יש מצב שנתקלתם באוטיזם, ברגעים הלא מחמיאים שבו. יש מצב שראיתם אותי סובל. שראיתם את הורי כואבים.

אתם בהחלט יכולים לשאול בעדינות אם אפשר לעזור, סביר שהתשובה תהיה שלילית. אבל אם האינטונציה שלכם תשדר אמפטיה אמיתית, כבר עזרתם.

2.4.15. יום המודעות לאוטיזם. הנה אתם מודעים טיפ טיפה יותר. לא, לא תוכלו להבין. גם לא תוכלו באמת באמת לעזור. כן תוכלו למנוע כאב נוסף, מיותר, הרגשה של בדידות קשה.

וזה המון.