פרצופה של המדינה

לפעמים זה מתחיל מוקדם. לפעמים בגיל צעיר. לעיתים אנחנו נותנים לזה בהסח הדעת לגיטימציה. לעיתים אנחנו מאפשרים את זה מתוך אידאות גדולות על חינוך והתפתחות.

זה עשוי להמשיך בגיל מאוחר יותר. שאז הבעיה להתמודד כבר גדלה. ואנחנו משפילים מבט, מרכינים ראש, מצקצקים בלשון.

"הוא קרע את הקלפים? העיף את האייפד?  בעט בשולחן? כנראה שהוא מרגיש לחוץ. אנחנו לא אומרים לו "לא" כדי שלא לדכא את היצירתיות שלו..כדי לא לשבור לו את הרצון והאישיות.."

נאמר על ידי הורים צעירים לילדון בן חמש, עם יכולת שפתית וקוגניטיבית טובה ומבט ממזרי בעיניים.

"הוא שבר את הארגטל? הפיל את הכוסות? השתולל ללא מעצורים? צרח? קילל?  מותר לו הוא היפראקטיבי. לא יעזור אם נגיד לו – לא. זה רק יעצבן אותו יותר. והוא ישתולל יותר."

נאמר על ידי הורים לילד בן 10, דעתן והיפראקטיבי, שהשתעמם.

"תדעו לכם שאני, אומר הכל. בפנים. גם אם לא נעים לכם לשמוע. לא אכפת לי שתיפגעו. מה שאני חושב- אני אומר. אין לי מסננת. ככה אני. תתמודדו."

נאמר על ידי אדם מן היישוב, לאנשים שניהלו איתו שיחה ונדהמו מגסות הרוח וההשתלחויות.

"עוף לי מהפרצוף יא זקן, תפסיק לבלבל במוח. זוז...לך לסוף התור..."

נאמר על ידי הבריון השכונתי המסוקס, לבן השמונים שניסה לבקש ממנו שלא ידחוף בתור.

"תשתו ציאניד ניאנדרטלים מזויינים. ניצחתם"

נאמר על ידי זו שמילים זה המקצוע שלה, בעקבות ניצחון הימין בבחירות.

"בוגד שמאלני עוכר ישראל שהלוואי ילך לעזה וייפול לו טיל על הבית".

נאמר על ידי אוהד מחנה הימין, לההוא ממחנה השמאל שהעז למרבית החוצפה להביע את דעתו בקול על מהלכי הממשלה.

"הצבעה לימין יכולה להיות אינדיקציה לפיגור שכלי"

נאמר על ידי פרופסור שהועסק במערכת החינוך הגבוה בישראל.

ועוד כהנה פנינים.

מה המשותף לכולם?  היכולת הבלתי נסבלת לעשות מה שרוצים, איך שרוצים, כמה שרוצים, מתי שרוצים, גם כשהדבר פוגע/מפריע/הורס/את המסביב.

אז לא.

הילד לא יאבד את האישיות שלו, את היצירתיות שלו, גם אם ישימו לו גבולות רלוונטים.

המתבגר ההיפראקטיבי, יתמודד ויוציא את מרצו בריצה קצרה מסביב לבלוק ולא בהרסנות כלפי הסובב אותו. זה אפשרי.

האדם הדעתן יתמודד בהצלחה עם הברקסים שהוא יסגל לעצמו, ולא יגיד את כל מה שעולה על רוחו במידה והדבר פוגע באחרים.

הבריון השכונתי יחכה בתור כמו כולם. ויתן את הכבוד המגיע לזה שמבוגר ממנו בארבעה עשורים, וכבר לא רואה כל כך טוב, לא שומע כל כך טוב, אבל בהחלט מבין הכל. זה לא יוריד מאומה מהגבריות שלו.

הגברת העיתונאית, והאדון הפרופסור, ילמדו סבלנות וסובלנות מהי. וינסו לנסח את עצמם ללא גסות רוח, אגרסיביות בוטה, למרות חוסר שביעות רצונם מהמצב.

וגם האוהדים מהימין ומהשמאל, יקבלו באכזבה אבל בהשלמה את הפגנת הדמוקרטיה במיטבה, וילמדו שלא בהכרח הדעה שלהם היא דעת כולם.

האם זה אפשרי? האם זה יתכן?

לצערי לא במסגרת הלך הרוח הפושט במחוזותינו. לא, כשמילת המפתח בהתנהלות הכללית היא- ביריונות. בוודאי שלא כאשר נבחרי העם עצמם משני צידי המתרס, טורחים להשמיץ ולהכתים את המחנה שממול בכל הזדמנות, והתקשורת מלבה את האש.

וצר לי על כך. אני מסתכלת בעיניה הכחולות והתמימות של קייטי הקטנטונת, ומרגישה הרגשת החמצה גדולה שזה פרצופה של המדינה.