הצפה חושית הם קוראים
לזה.
הצפה חושית, כשאת
מקבלת את הכל בפרצוף... בלי סינון, בלי אבחנה, בלי אמפטיה, בלי רחמים.
ככה את מרגישה.
אין דמות ורקע, אין
חשוב ופחות חשוב, אין סדר עדיפויות, אפילו אין אמת ושקר. את שומעת הכל מהכל,
מפנימה הכל מהכל, רואה הכל מהכל, קוראת הכל מהכל. מוצפת.
זה מתחיל בעדינות..
מתחיל בחשש וספקות מנקרים. מתחיל במבטים חטופים שאת מגניבה בילד האחר, בשכן,
באחיין, בבן דוד, בבן של החברה. מה הוא עושה ושלך לא, מה הוא אומר ושלך לא, מה הוא
מבין ושלך לא.
ואת משקיטה את החשש.
מנטרלת את החמות שמעירה, את הגננת שמדברת, את הספקות המנקרים, ונאחזת באלה שאומרים
שזה הכל היסטריה, שזה הכל מוגזם, שלכל אחד קצב התפתחות משלו.
השיטפון, המוצפות,
תחושת החנק שמלווה את התחלת הטביעה מתחילה בפגישה לסיכום האבחון אליו הלכת ברגשות
מעורבים. רק כי צריך. רק כי אמרו. רק כי הרגשת.
ההצפה מתחילה אז,
כשהמילים ספקטרום, רצף, אוטיזם, תקשורת, תפקוד, קשיים, מאיימות להטביע אותך.
ופתאום את נחשפת לכל
מה שהיה גם קודם, אבל משום מה לא ראית לא שמעת אולי כי לא רצית.
כתבות על אוטיזם
בחדשות, סרטים העוסקים באוטיזם, ילדים שההתנהגות שלהם מוכרת לך כל כך, אבל לא ראית
אותה עד לרגע זה, גוגל-ספקטרום, גוגל-אוטיזם, קבוצת הורים בפייסבוק, קבוצת אבות,
קבוצת אימהות, קבוצת אחים, אנשי מקצוע , קלינאית, ריפוי בעיסוק, קבוצה חברתית,
פסיכולוג, פסיכיאטר, גן תקשורת, אלוטף, תפקוד נמוך, תפקוד גבוה, ומה זה בכלל תפקוד
לעזאזל...
ואת מוצפת.
בלילות את מתהפכת על
משכבך. השינה לא מגיעה. אבל המחשבות באות בהמוניהן. מה עכשיו. מה יהיה. מה עושים.
מה קודם. למה אני. למה הוא. והאם זה חלום בלהות?
תקופת אבל קוראים לזה
הפסיכולוגים. אבל את לא באבל כלל. נכון, יש דמעות, יש קוצר נשימה, אבל את רוצה
לעשות. עכשיו. הכל. מהר. כל מה שאפשר.
ואת נאחזת. במטפל שמבטיח
הרים וגבעות, במטפלת שמבטיחה ריפוי מהיר ומיידי, ובשיטה שאף אחד לא שמע עליה. בכל מה שנותן לך חמצן כרוך
בתקווה.
ואז את מתאפסת לאיטך.
מבינה שהילדון שלך לא
שינה פניו בעקבות האבחון. מבינה שהוא תלוי בך. מבינה שאי אפשר בספרינט לבצבץ מתוך
ההצפה.
שצריך לקחת אוויר,
לבדוק את המידע שנחשף בפניך. להיעזר במושיטים לך עזרה, לנשום.
מבינה שאת במרתון.
ארוך, ולא פשוט. אבל כן. זה אפשרי. ואת לא יודעת לאן זה ייקח אותך. ואותו. אבל את
שם, לידו, מאחוריו ולעיתים לפניו.
ואז את עושה את
הדברים הנכונים. כי הוא שלך. כי את מכירה אותו טוב יותר מהקוסמת שהבטיחה גן עדן,
מהקלינאית שיודעת הכל, מהפסיכולוג שטוען שאת צריכה להשתנות.
ואז. ורק אז. זה
מתחיל לזוז קדימה...
(הקטע נכתב בלשון נקבה, אבל מתאים בהחלט גם לזכר....)
(הקטע נכתב בלשון נקבה, אבל מתאים בהחלט גם לזכר....)
רונית,
השבמחקבזמנו היינו אומרים: "אם לא היית קיימת היה צריך להמציא אותך"!
כתוב יפה, נכון, מהלב ומדויק להפליא!