אוהבת לעשות פסק זמן בראש השנה...

ספטמבר 2018 ראש השנה תשעט. 

אוהבת לעשות פסק זמן בראש השנה. לבקש בקשות בראש השנה. להחליט החלטות בראש השנה. אלה לא ממש מיושמות במהלך השנה, אבל אולי, הפעם, בכל זאת זה יצלח לי.

מה ההבדל בין בקשות להחלטות? אלה שתלויות בי ואלה שלא.

לבקשות יש גרעין קבוע, עם שינויים תלויי גיל. לפני שנים סדר העדיפות הראשון היה אהבה, שמחה, ואיכשהוא השתרבבה לזה גם בריאות.  עם השנים, הבנתי, ומיום ליום מבינה יותר ויותר שהבריאות מובילה בסדר העדיפות.. בריאות פיזית, נפשית וקוגניטיבית. אחריה אהבה. השמחה מפנה את מקומה במחלקת הבקשות, ונדחפת למחלקת ההחלטות.

אז הכי מבקשת שנה בריאה.

שנה שבה נבין שסתם שילמנו לקופת חולים, כי לא נצטרך אותם בכלל. אולי רק בשביל בדיקות שגרה. שנה שבה הפרקים, הכתפיים, הברכיים, הגב התחתון, הצואר, הסינוסים, כל אלה יהיו רק תוכן בספר אנטומיה לתלמידי רפואה, ולא נושאי שיח אצלינו בבית. שנה שבה אני ובני משפחתי, וגם חברי שמהוים את משפחתי השנייה,  לא יאלצו להתמודד עם בשורות איוב, לא יבלו את זמנם בקרב החלוקים הלבנים, לא יחפשו בגוגל מונחים מתחום הרפואה. לא ירגישו את הפחד המשתק כשהבריאות מסמנת רמזור אדום ועוצרת את החיים במסלולם הטבעי.

ואהבה. כן, אהבה. זוגית, משפחתית, כזו שחיה ונושמת בין חברים, כזו שחשוב שתהיה בין אדם לחברו בכלל. אהבה נטולת אינטרסים, נטולת תנאים, שורשית.

לאהבה לעצמך שזו לא מילה גסה, יש מדף במחלקת ההחלטות.

לא נראה לי שהגזמתי במחלקת הבקשות. שני מצרכים בסיסיים.

מי יתן.

מחלקת ההחלטות קצת בעייתית. יש בתוכה החלטות שנעשות כל שנה מחדש, נגררות משנה לשנה, ולא באות על סיפוקן. השינויים הם קלים ותלויי מצב. אולי הפעם אצליח? מבטיחה לעצמי לנסות.

שנה שבה אוכיח לילדים ולעצמי שאני יכולה להתמודד עם השינויים, עם העובדה שהם כבר אנשים ברשות עצמם, שהם לא בהכרח חושבים כמוני (ואולי טוב שכך), שאני שמחה בשמחתם בכל מקרה בכל מצב ובכל מקום, שמחה בהצלחתם, פרגון שאינו תלוי בדבר, ובטוחה שהם מתנהלים הכי טוב שיכולתי לקוות לו, גם בלי העצות שלי או ההתערבות שלי. ואני? אהיה הכי קולית שאפשר, אבין את הדינמיקה שיש בחיים. ואחיה איתה ברוגע ובנינוחות.

שנה שבה נעשה שינוי מגורים, נלמד ביחד איך חיים נהדר גם בקומה 19, כשמצמצמים דיור. נשב על המרפסת (ולא בחצר) לצפות ביחד בשקיעה כמו זוג יונים.. (אז מה אם זו קלישאה...)

שנה שבה אולי אצליח, לתת למחשבות מנוחה. אולי אלמד להיות רגועה יותר, לא לתכנן כל הזמן, להתלבט, לנהל, לנסות להבין את הכל. לא מוותרת על הדרייב, לא מוותרת על הקצב, אבל כן מקווה לרגעי ריק. לדקה בה אתה לא חושב על כלום, למנוחה קצת לתאים האפורים. קצת, ואז בחזרה לקצב הרגיל.

שאלמד להגיד לא. פשוט לא. בלי ניסיון לעטוף הכל בנייר עטיפה עדין, בלי לרכך, להתחבט, להתלבט, להתרכך, ללכת מסביב. להשכיל להכניס את ה"לא" ללקסיקון הורבלי שלי.

שנה שבה אלמד סוף סוף, למרות הנתונים השורשים הלא פשוטים שטבועים עמוק כל כך, להסתכל רק על הטוב, החיובי, האופטימי, כל כך מנסה.. כל יום וכל שעה. זה לא קל, ולא פעם זקוקה לתזכורת מבחוץ. אבל לפחות מודעת ומנסה להשתפר. אז להתעצבן פחות, לקחת ללב פחות, לא לחיות את הקשיים והבעיות של כולם. די. לראות את הטוב.

וקטנים כאלה כמו- לרזות סוף סוף, לכתוב את הספר שבוער בעצמותי, לטייל הרבה, לצלם הרבה, ולשמוח.

כמובן שלהחלטות יהיה קופי פייסט לראש השנה הבא.

אולי לא לכולן. 

שנה טובה שתהיה לכולנו.

.