הרעש ששבר את השקט

השקט של יום כיפור היה כמעט רועש. מכוניות לא נוסעות. רדיו מוסיקה לא שומעים. שקט נקי כמעט.
וכך זה התגלגל שנה אחרי שנה. יום ללא מכוניות, ללא טלפונים, דומיה. והקולות היחידים היו קולות המתפללים, בבית הכנסת הסמוך.
עד לאותו יום. עד שהדממה הופרה.
הרעש שהותיר כוויה בדממה השלטת.
ואין יותר שקט. פתאום יש קולות בקשר, פתאום יש דופק גבוה, פתאום יש פחד חודר שריון.
והימים שאחרי, מאובקים בעשן הטנקים, בקולות הנפץ, בצעקות הכאב, בדמעות השכול.
והנאיביות נשברת, והנקיון והרוגע שבלב הופך לכאוס. והצבע הלבן הופך אדום.
וקולות מלחמה. וזעקות הפצועים. ורעש הגבורה. וסוף עידן התמימות.
ויום כיפור לא חוזר להיות מה שהיה.
ובמקום ללכת לבית הכנסת, זה שאיתי, הולך לפגוש את חבריו השוכנים מתחת לאבן.
במקום בו טמונים כולם. אלה שהיו שם, ולא יצאו משם.
ויום השקט והרוגע נהפך ליום בו בודקים באיטנטרנט אם אין חדשות כאלה. כדי שלא נופתע יותר.
ויום הכפרה כבר איננו יום של סליחות אלא כפרה על זחיחות, על שאננות, על שחצנות, על אדישות. 
יום של זיכרון. זיכרון הקרבות, זיכרון האימה, זיכרון של אלה שהיו, ואינם עוד.
והשקט הופך לרעש.