יום השואה 2019. בשבילנו זה יום. בשבילה אלה החיים.

ושוב זה השבוע הזה.. שבו מתקרב היום הזה.. שבו מתקרבות השעות הללו.

אלה המחשבות האלה שבהן רצות התמונות הללו, ואז שומעים את הקולות האלה, ובעומק הקולות מרגישים בפחדים הללו..

זה השבוע שבו אני נזכרת בחלומות של אמא, שהיו מלווים בצעקות ובבכי בעוד אבא מנסה להרגיע, ואני עומדת חסרת אונים, שבו אני חושבת על הדרגשים האלה בהן היא, אחותה וסבתא שלי נצמדו האחת לשניה על מנת להתחמם, על מנת לשאוב חיות האחת מהשנייה, שבו אני מרגישה קוצר נשימה כשאני מנסה להבין מה היה, ולא מצליחה, מנסה להבין מה עבר, ולא מצליחה, ועדיין הלב דופק הרבה יותר מהר, והדמעות יורדות הרבה יותר בקלות.

ועכשיו- השפות מתערבבות אצלה, המשפטים חלקם רומנית, הונגרית, אנגלית, עברית, צרפתית. אבל אני מבינה. את המהות אני מבינה. תסגרי טוב את הדלת, היא אומרת לי. שימי כמה כסאות מאחורי הדלת, שהם לא יוכלו להיכנס, היא אומרת לי. ואני מנסה להרגיע ולא מצליחה.

מפחיד בחוץ, היא אומרת. אל תלכי היום לעבודה. לוקחים אנשים מהרחוב. ואני מנסה להסביר שזה היה מזמן, ולא מצליחה.

יש לך מזוודה בשבילי? היא שואלת, הפחד והאימה נשמעים בקולה.. צריכה מזוודה. בשביל לקחת לי כמה דברים. מעיל. שלא יהיה קר. ואני מנסה ללטף, ולא מצליחה.

דמנציה. מחלה איומה. מצב קשה לעיכול. הם חוזרים לזיכרונות ילדות אומר הפסיכוגריאטר. בסך הכל, לך קשה אבל היא מאושרת בזיכרונותיה על העבר המתוק.

אבל הוא לא מבין. זהו שלא. היא לא חוזרת לזיכרונות המתוקים של בית ילדותה, לריח האוכל ההונגרי, להוריה, לאחיה. הזיכרונות הללו עוברים מערכת מיסוך כבד. טמונים עמוק עמוק לא צפים. כאילו נמחקו כליל.

אבל זיכרונות אחרים, חשוכים הרבה יותר, מאיימים הרבה יותר, מציפים הרבה יותר, תופסים את המקום.

אז לא, היא לא מאושרת. היא פוחדת. היא אחוזת אימה. מכל דפיקה בדלת, מכל רעש בחוץ, מרגעי שקט מרגעי דומיה. אצלה הנאצים והגסטפו דופקים כל רגע בדלת. אוספים את היהודים ברחוב. צריך להתחבא. להיות בשקט.

 וזה עכשיו. אפריל 2019. אמא שלי.

כרונולוגית, זה היה מזמן.

בשבילה זה עכשיו. ברגע זה. זה קיים. וזה לא הולך לשום מקום.

בשבילנו זה יום השואה. בשבילה אלו החיים כולם.