היא כתבה 5 שורות בלבד. בפוסט קצר בפייסבוק. וצרפה תמונה.
בתמונה ילדון חמוד.
דווקא מישיר מבט למצלמה. דווקא מבט תקשורתי לחלוטין.
ובפוסט כתוב רק-
תעזרו לי.
הוא הלך לאיבוד.
עכשיו. לפני עשר דקות
נעלם.
הוא אוטיסט, לא מדבר.
לא יודעת מה לעשות.
חמש שורות קצרות.
רובנו אפילו לא קוראים. מסתכלים בתמונה, שלא מעוררת שום צלצול מעיר, ועוברים הלאה.
לפוסטים מאתגרים יותר. ביבי כן או לא. מה יהיה בבחירות. שוב ראו נחש בגינה ברמת
השרון. העוגה הנהדרת שאפיתי בשבת. תסתכלו אנשים. תתפעלו. תריבו על פוליטיקה. תקטרו
על ראש העיר, שלא יכול עליו, על הנחש.
חמש שורות קצרות.
שמגלמות בתוכן את האימה, את הפניקה, את הרגשת סוף העולם, את הגהינום עלי אדמות,
שחווה הורה לילד אוטיסט כשהילד נעלם לו מהעיניים. ילד שנעלם זו חוויה מצמררת לכל
הורה. ילד אוטיסט, שמתקשה ביצירת קשר, בדיבור, שנעלם זו תחושת אבדון.
ואז כולם מתגייסים.
הסביבה, השכנים, החברים, המשפחה, המשטרה, וסתם אנשים שנדבקים בתחושת הפחד.
ומחפשים. והילדון
איננו.
ומקווים שהוא יתקל רק
באנשים טובים. כאלה שאולי יבינו. שאולי ישדרו אמפטיה וקבלה, ושהוא לא ירגיש מאוים.
ושהוא יסכים לגשת. שהוא לא יברח מהם. שהוא יהיה בסדר.
זר לא יבין זאת.
כך נראה לוע הר געש.
כך נראה בולען.
הכל מתגמד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה