חברות. רוצה לחשוב על
חברות. כזו שהיא לגמרי אמיתית, לגמרי כנה, בלי צריך, בלי מתאים, בלי כאילו. חברות
כזו שהיא לא זוגיות, היא לא הגיונית, היא לא נפוצה. קל לו לדבר איתך, וקל לך לדבר
איתו. כזו שנמשכת שנים. חברות שהיא יותר מקשרי אחים, וגם יותר מחבר טוב.
אל תחפשי לקשר הזה
הגדרה אומרת נועה המקסימה, הבת שלך. והיא כל כך צודקת. אין לזה הגדרה. פשוט קשר. בין
שני אנשים, לא תלוי ג'נדר. נדיר באופיו, שלא זקוק להגדרה ולא ניתן למסגור.
כנראה שצריכה לברך
שזכיתי. כי חברות כזו לאורך זמן לא מזדמנת הרבה, ואם כבר הזדמנה, תשמחי. אבל מה
עושים כשזה מסתיים? וכנראה שלא תחזור שוב?
זה נקטע. נשמת את
נשימתך האחרונה, ואנחנו, כולנו, נשארנו עם
כאב צורב, עם געגוע עמוק, עם הבנה שנשאר האין, אבל השארת כל כך הרבה. שוב זה לא
יקרה, ובכל זאת התמזל מזלנו שזה קרה.
תהליך העיבוד הכי טוב
בשבילי זו הכתיבה. המילים הכתובות מנחמות באופן לא ברור. אולי מנציחות. אז כותבת. מרוקנת
את הלב שלי לתוך המקלדת. כותבת לי. כותבת לך.
בית ספר לשריון. הרבה
דברים החלו שם, אז בשנת 1975. שם הכרתי את זה שאהבה נפשי, הזוגי שלי שאיתי גם היום
בשמחה וגם בצער, והלוואי שלעוד הרבה שנים. שם הבנתי שאני חייבת ללמוד להיות
אסרטיבית, כי פריירית אני כבר מזמן. שם נוצרו הכרויות, וחברויות, בין הטנקים. ושם
הכרתי גם אותך. הצריף שלי, קצינת החן של בית הספר, הכיל את המשרד שלי, ולצידו את
שלך. ומתוקף העובדה שמעבירים שעות וימים בבסיס, התחלנו לדבר. ואז דיברנו. על הכל.
ודיברנו. ואז נהיינו שלושה. צביקה, אתה ואני. ובחופשות מהצבא, המשכנו להיפגש. הזדנגפנו
ביחד. (רק תל אביבי של אז יבין). ושיחקנו משחק. מי משלושתנו יפגוש יותר אנשים שהוא
מכיר. שנינו התל אביבים הסתובבנו עם תחושת תבוסה עמוקה כשצביקה הנתנייתי ניצח פעם
אחר פעם.
והכרתי את הוריך, את
מלכה הגננת המיתולוגית, שהפסנתר תפקד כחלק אינטגרלי מנפשה, ואת אבא שלך. היה כל כך
טבעי, שאצל מלכה, אמא שלך, עשיתי את העבודה הסמינריונית שלי לתואר ראשון, שהצריכה
ממני לשבת שעות בגן ילדים. מהר מאד החלטנו ביחד שאבא שלך, הוא דופליקט של אבא שלי.
גם אמא שלי למדה מהר להבין, שאמנם ילדה אותי כבת יחידה, אבל אני הבאתי הביתה אח. ואתה
הקפדת לדבר עם אמא בכל ערב חג, בכל ארוע ויום הולדת. ואפילו לקחת אותה לבד, בלעדי
לטיול בירושליים.
אחיותך, נאלצו לקבל את
העובדה שיש לך אחות נוספת. למרות ששם המשפחה שלנו שונה.
בסרט החתונה שלי ושל
צביקה אתה מככב. רוקד במרכז. רוקד עם כולם. כמה היינו שמחים אז. כמה תמימים. ואז
נולד ערן, ואחריו עודד וגם מיכל. ואתה הפכת לדוד. דוד רמי. הדוד האהוב על ילדי. הדוד
היחיד.
ואורלי המקסימה נכנסה
לתמונה. אשתך. והמשפחה התרחבה. אנחנו הפכנו לדודים של עידו, נועה ויעלי. והם לבני
הדודים של ילדי. מי אמר משהו על קשר דם? האמינו לי. קשר נשמות הוא חזק הרבה יותר.
כשערן התחתן, היה
ברור שאתה הוא זה שישא ברכה. כשעודד ומיכל התחתנו, היה ברור לחלוטין שדודם האהוב
הוא זה שמשמש כעד לחתימה על הכתובה. עשית זאת בהתרגשות רבה. כשקבוצת החברים
הותיקים שלנו למדו להכיר אותך, היה ברור לכולם שהם לומדים להכיר את האח שלי.
ונכנסת ללב של כולם. ונהפכת מהר מאד לראש החבורה. כי איך לא? איש גבוה, גדול, עם
לב ענק. שדואג לכולם, מארגן הכל, אוהב בלי גבולות.
אז המשכנו כמו תמיד,
לדבר על הכל, להחליף מתכונים מבית אמא. צלצלת כדי לשמוע איך הצליחו לי קציצות
הגפילטא, כתבתי לך כשרציתי את מתכון החומוס המדהים, והחצילים הדקים דקים שעשית.
ידעת שאני חולה על חמוצים, ולא הפסקת להביא לי מלפפונים שהחמצת, חצילים קטנים
חריפים, כעכים מזרחיים שאפית. הגעתי לביתכם עם עוגיות קצף (מתכון מאמא), ואז בחיוך
רחב הראית לי שכאלה בדיוק אפית באותו היום (מתכון מאמא). וכשנסענו צביקה ואני
לחול, ואתה הבטחת להתקשר ולבקר את אמא כשלא אהיה, הבנתי שאנחנו משפחה, ואף אחד לא
יגיד לי אחרת.
והחלטנו שגם בפייסבוק
תופיע כאח שלי.
אז טיילנו, התאהבנו עם
אורלי שלך, וצביקה שלי, בפורטוגל שהאירה לנו פנים, נפגשנו לארוחת סטיקים בבואנוס
איירס, הספקנו לטייל בברצלונה לפני שנהיה מאוחר מידי.
ונפגשת כל שבוע עם
צביקה בלעדי. בלחמים בחשמונאים תל אביב. קפה ומאפה. דיברתם רק אתם. בלי הנשים
שאתכם. והתאהבת בנכדי, והראית לכולם בטלפון שלך סרטונים שלהם, כאילו היו נכדיך
שלך. ושלחת לי סרטונים של אריאל נכדך הבכור, ואחכ גם של גוני, וגם של יהונתן. וקייטי
נכדתי הבכורה, שאוהבת אותך אהבת נפש, לא הפסיקה לשלוח לך קטעי אודיו, ואייקונים של
ממתקים. ואז הודיעה לך כמה היא מאושרת שאתה במשפחה שלנו.
וכשאנחנו חגגנו חידוש
נדרים, 40 שנות נישואין, היה ברור שאתה בראש המברכים.
עישנת בלי סוף. ואז
השתעלת בלי סוף. ואז החלה לכאוב לך הרגל, והגוש שהרופא שלך (שכנראה ישן ברוב
השיעורים בפקולטה לרפואה בה למד), החליט שזה מתח שריר, או תוצר של סכרת, או השד
יודע מה עוד הוא הנפיץ. וביקשתי ממך ללכת לדעה שנייה לפרופסור סלעי המדהים. ולא רצית.
היית לפני ביקור באקוודור אצל יעלי. כשאחזור , שלא יקלקל את הנסיעה אמרת לי כאילו
ידעת גם בלי האבחון. ואני עשיתי לך תור, לא יכולה לבטל, אמרתי לך. תלך.
הלכת. ופתחת דלת פנדורה
לשנתיים של טרוף, של סיוט, של מלחמה מוטרפת לאחוז בחיים. סרטן ריאות גרורתי,
סטייג' 4.
נלחמת כמו אריה. אהבת
את החיים, אהבת אנשים בלי סוף, ורצית לחיות.
מהר מאד הסברת לי שתשתדל
שהכאב, הצער, הפחד, ישארו אצלך. לא רוצה לשתף אמרת לי. אני גבר-גבר, אמרת לי. למי
שהתקשר ורצה לדעת מה שלומך, אמרת לו- נפלא. הכל נפלא.
והתרגזתי עליך.
וכעסתי. ואמרתי לך שאני רוצה לשמוע את האמת הצרופה. לא מילות כסתח. שאו שתהיה גלוי
וכנה איתי, או בכלל לא. הסכמת. וסיכמנו שתמיד תספר לי בדיוק מה קורה. הכל. כי בן
אדם צריך גם לשחרר פחדים וכעסים, ולא לעשות תמיד הצגות של הכל טוב.
אז דיברנו. מידי יום.
והתכתבנו. מוזר, אבל לא בכיתי אחרי שיחות הטלפון איתך. למרות שהיה קשה. לא פעם
התנצלת שאתה "נופל עלי עם הצרות שלך" ועל זה קבלת שאגות ממני. דיברנו על
כאב, על הפחד, על מה יהיה, על הדאגה שלך לאורלי ולילדים, על הכאב. על הכאב. על
הכאב.
ואת השיחה על מתכונים
של מאפים, סלטים, החליף דו שיח על האונקולוגיות הנפלאות שלך, על המחלקה במאיר, על כימו,
קיתרודה, הקרנות, הקאות, כאבים, בדיקות, ותוצאות. והיו רגעי תקוה, ואחריהם גם נחיתה
גדולה של עצבות ובהלה.
וידענו שזו ספירה
לאחור. כך אמרת לי. הסוף מתקרב, אמרת לי. אח שלי, אתה יודע שאני אוהבת אותך. אמרתי
לך. ולא, לא ניסיתי לדבר על תקוות שוא, לא ניסיתי לנחם במילות שקר, ואולי בגלל זה
המשכת לדבר. והווטסאפים הפכו להיות מעין יומן חיים.
וסיפרת על התקווה,
וכתבת על התסכול, ודיברת על היאוש, ומילים של- אולי בכל זאת, ואז הבנה שזה לא.
והקשבתי. ועניתי. אבל לא באמת הבנתי. הראש הבין מעולה, אבל הלב סרב להאמין.
והכנסת אותי לקבוצת
פייסבוק נפלאה בשם "חברים לנשימה". חולים ומשפחותיהם. ואמרת לי אני רוצה
שתקראי את מה שאני כותב שם. וקראתי, והבנתי שוב למה אוהבים אותך כולם. בתוך הכאב,
הקושי, הפחד, השכלת לעודד, ולהיות שם בשביל חבריך למחלה. ותמיד סיימת את מילותיך
ב-מחר יום חדש. יהיה בסדר.
ולמרות שידענו.
כולנו, שהזמן קצוב, כשזה בא, הרגשנו חסרי שליטה. עוד הצלחת להיפרד מכול מי שיקר
לך.
אני מצטער, אמרת לי
בין מאבק על הנשימות האחרונות. מצטער שזה ככה. והפעם כבר לא התאפקתי. ובכיתי מולך.
אני זו שמצטערת, אמרתי לך תוך כדי בכי. מצטערת שלא יכולה לעזור במשהו.
ודיברנו. והסתכלתי
עליך. ואחרי, ביקשת שאצא מהחדר. ויצאתי. והבנתי כי לא עוד.
ואחרי כמה שעות נשמת
את נשימותיך האחרונות.
והותרת את כולנו חסרי
נשימה, אובדי עצות. חור שחור.
דומעת בלי סוף. צביקה
שותק. ערן עודד ומיכל לא מצליחים להפנים. קייטי מציירת לך המון ציורים.
הלכת.
לא ברור לי . לא
מבינה . לא תופסת.
אז תודה כל כך גדולה על
מה שהיית בשבילי, בשבילנו, ומוסיף להיות.
מה שבטוח שאתה ממשיך
להיות החבר הכי טוב שלי. שלנו. של כולנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה