מה בין בידוד
לדמנציה? לכאורה כלום. בידוד
מילה מאד פופולרית בימינו אלה. אתם בבידוד, נכנסים לבידוד, שוהים בבידוד.
סוג של חופשה מאולצת.
זמן לחשוב מי אנחנו ומה אנחנו. הרבה בינג' בטלויזיה, הרבה זמן מחשב, ווטסאפים בלי
סוף.
זמן לבשל, או להזמין
אוכל, לבלוס חטיפים, הדיאטה הלכה פייפן.
זמן לבהות בשקיעה
במרפסת, לשקוע בהרהורים, או לדבר עם המבודד שאיתך.
אבל יש גם בידוד
דמנטי. והוא מורכב הרבה יותר, קשה הרבה יותר.
חופשה? לא. אלה החיים
עצמם.
בינג' בטלוויזיה? איך
אפשר. הרי היא לא מצליחה להבין משפט פשוט לעומקו, לא כל שכן סרט טלוויזיה, או חדשות.
ווטסאפים? מה זה
בכלל. כל מכשיר, ויהיה הפשוט ביותר, היומיומי ביותר, כמו שעון יד למשל, הופך
לתעלומה לא ברורה, ותסכול גדול.
זמן לקרא? השפה הכתובה
הפכה כבר מזמן לתעלומה. האותיות אינן מתחברות למילים, המילים אינן מתחברות
למשפטים.
לבשל? לאכול? האכילה
נהפכת למשהו שעושים כי חייבים. וגם אז, אין הנאה, אין תענוג, סתם פעולה פיזיולוגית
של לעיסה ובליעה.
לשוחח? איך אפשר.
המילים לא מצליחות להישלף מנבכי הזיכרון שעוד נותר, המשפט הופך להיות חסר משמעות,
וההבנה.. אין כזה מושג.
אני מקפידה להגיע
הרבה. יש עובדת זרה מסורה מאין כמוה, היא בדיור מוגן, שכשמו הוא- מגונן ומגן,
ומסביבה אנשים לא מעט.
אבל היא בבידוד.
מבודדת מהעולם, מבודדת מאנשים, מבודדת ממני, שקועה במאין חידלון לא מבורך, עצבות
גדולה, ותהום שחורה ועמוקה של חוסר הבנה.
אצלה זה לא קורונה.
אצלה זה לא חזרה מאיטליה מספרד או מברלין.
אצלה זה מצב מתמשך של
חידלון.
הבידוד מסתיים בסוף,
והמבודד חוזר לחיים האמיתיים.
בדמנציה, החיים
האמיתיים הם בידוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה