היום, 26.1, היינו צריכים לחגוג לך 100 שנים.
וכשאני חושבת עליך, אני כל כך מתגעגעת.
אני רוצה לזכור אותך כמו לפני השנים האחרונות שהיו שוברות לב.
אני רואה אותך גבוהה, יפה, אצילית. אי אפשר היה לתפוס אותך עם ג'ינס וטי שירט. כמוני. ובטח לא עם נעלי ספורט. תמיד נראית כמו יצאת מווג לפחות. כל כך אלגנטית, כל כך מאורגנת.
אמא שלי.
את שחוית את אימי השואה, שהבנת מהר מאד, מה חשוב בחיים שלנו, שהצלחת לבנות משפחה על אף ולמרות הכל.
את שתמיד היית כל כך שקטה, שקולה. מנומסת. מכבדת את כל מי שלידך. מה היית אומרת היום על הנעשה במדינה, על החיים שלנו פה. אין לי מושג.
מה שאני יודעת בוודאות, מרגישה כל כך זה את הגעגוע, את הרצון לשבת איתך לעוד פגישה אחת, עוד קפה אחד (ואם זה תלוי בך, היתה גם סיגריה..), עוד שיחה אחת.
דוגמא קטנה לכמה היית אהובה אלו שתי הודעות הווטסאפ, שקבלתי הבוקר משתי העובדות ממולדובה שהיו איתך בשנים האחרונות. ושתיהן כותבות כמה אהבו אותך. וכמה הן מתגעגעות. וזה לא מובן מאליו.
מה היית אומרת לו ידעת שאני מספרת את סיפור הישרדותך, גבורתך, תקומתך? היית נותנת את הסכמתך? כנראה שאף פעם לא אדע.
אבל את, תמיד אמרת שצריך להמשיך ולספר. והנה אני מספרת.
קצת סימבולי שאת חוגגת יום הולדת יום לפני שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ.
את חסרה לי . אני צריכה אותך.
אמא שלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה