מן שבעים שכזה.

 ולפני הכל. להחזיר את כולם. עכשיו.

תיראו משהו מוזר. בטוח זו טעות.

בתעודה הזו, שהפכתי אותה רק לאחרונה לביומטרית, כתוב 1955. בחשבון פשוט זה אומר שעברו 70 שנים. אבל בטוח יש כאן אי הבנה איזושהיא.

הארבעים עברו עלי בלי למצמץ. החמישים עברו בהבזק של הבנה. השישים עברו בצחוק גדול. ודוקא השבעים, סוג של נתקע לי בגרון.

ואני הרי לא אדם שסובל ממשברים של גיל. מקבלת כל קמט בברכה (אמרו לי שעדיף להגיד ככה..), כל שערה לבנה בהבנה שמקסימום הביקורים במספרה יהיו תכופים יותר (כי מה כ'פת לי, אני מתה על שמעון ושאולי..), הקרחצ'ן במפרקים מתקבלים בסביבה די בהסכמה (כי הרי חוץ מהתמכרות ליוגה, אני לא הכי ספורטיבית בעולם, בלשון המעטה, והפיזיותרפיסט המשפחתי אמר שיש התנוונות נורמטיבית עם הגיל. אז אני נורמטיבית. לא?)

אז למה דוקא השבעים לא יורד לי בגרון?

נראה לי שאני יודעת. זה בגלל הדיסוננס בין גוף לנפש, בין גוף לאופי, בין גוף לטמפרמנט, בין גוף לתפיסת הגיל הקוגניטיבית.

אפשר לנסות ולבדוק. הנתונים היבשים כאן.

גינס משופשפים יש.

נעלי ספורט בכל הצבעים (כולל ורוד מזעזע) יש.

מסתדרת עם זום, מחשב, סלולרי, תוכנות, אפליקציות, וכאלה.. וואללה, לא רע בכלל.

טיולים בחול במקומות אקזוטים, אוהבת והרבה. (הודו- אהבתי כל כך. מקום מדהים, צבעים, ריחות, אז מה אם מבוססים בפיפי של פרות? רוצה לחזור לשם? רוצה.)

אוהבת לשמוע באוטו בווליום חזק? אוהבת.

מדברת עם "כאילו", "וואללה", "סבבה", "אחלה" ועוד כהנה? מדברת.

עושה תנועות מגונות לנהגים שמעצבנים אותי, פיוז קצר לאלה שמתנהלים כאילו הזמן בכיס שלהם, צריכה סיפוקים מיידיים, בהחלט. ("אמא, את חייבת להרגיע", זה משפט שגור פה במשפחה).

חושבת מהר, עושה עוד יותר מהר, רעיונות חדשים כל הזמן, צריכה כל הזמן אתגרים חדשים, חייבת להיות עסוקה, מעייפת את הסביבה שלי. יש מכון, הוקלט פודאקסט, יש בלוג, נכתב והוצא לאור ספר (והשני בתהליכים), יש פעילות משמעותית בעמותה מדהימה, ומטרות בלי סוף.

מכורה לסרטי אימה, מדע בדיוני, משחקי הדיונון, סדרות קשוחות, סרטי מלחמה, וכאלה.

נהנית לנצח את הקטנים מסביב בחלומות, טאקי, מסיבת התה של הדינוזאורים, ועוד כהנה, וכשמנצחת רוקדת ריקודי ניצחון אינדיאנים.

מסתכלת על תמונות של אמא שלי בת החמישים פלוס, בחתונה שלי, וזוכרת שחשבתי שהיא ממש מבוגרת.

אז מה שבעים, מה?

ומאידך, שומרת בנוסטלגיה מכתבים מהצבא, תקליטי ויניל של דמיס רוסוס, אוסף של כל סרטי הגימס בונד עם שון קונרי, ורוגר מור. זוכרת את המחיקון שמחק את הצבע בסרטי הטלויזיה, ואת האנטי מחיקון שמחק את המחיקה, שומרת את עבודת סוף התואר הראשון, שהודפסה במכונת כתיבה, ובנייר קופי על מנת שיהיו עוד עותקים, מדקלמת כל מערכון של הגששים, שרה לעמיתי, נכדתי המקסימה, את השיר "עגלה עם סוסה" ונזכרת ביפה ירקוני שזמרה את השיר, (אבל שולטת גם בכל להיטי הכבש ה-16), משלמת בכרטיס ויזה ולא בטלפון, וכן, גם במזומן. זקנה שכזו. ("אמא..תתקדמי...")

ועדיין ישיבה מזרחית זו הישיבה שהכי נוחה לי בעולם, אבל לקום? זו כבר אופרה אחרת.

אז כנראה שהביומטרית הזו, ממשרד הפנים, בכל זאת לא מזייפת, והשבעים מתחיל מהיום.

ואתם יודעים מה? במחשבה שנייה, הייתי אולי זקופה יותר, מחוטבת יותר, עם פנים חלקות יותר, בלונדינית יותר, ואפילו עם עיניים כחולות יותר, (סתם.. אף פעם לא הייתי בלונדית עם עיניים כחולות..),

והיום קשה יותר לשמור על חיטוב, והקרמים לפרצוף הם הטעייה אחת גדולה, וגם הצבע בשיער היום דורש השקעה, הפרקים לא משהו, והנשימה קצרה לפעמים.

אבל עכשיו הקמטים- קמטי הבעה, העיניים נבונות יותר, הנסיון והחכמה משמעותיים יותר, הנשמה גדולה יותר. וואללה, אנחנו יפים הרבה יותר היום. (כו.. כן.. אמרו לי לתרגל מחשבה חיובית..)

ואולי אני אומרת את זה כי אני מהצד של הקמטים ולא מהצד של התמימות.

ולמרות, ואולי בגלל השבעים, אני באמת באמת אסירת תודה על כל מה שלא התפוגג עם הזמן. המרץ, המוטיבציה לחדש, הדרייב לעשות, ההנאה מאתגרים, הסיפוק מהתנדבות.

שמחה על כל אחד שהשארתי לצידי (ולא עבר ניפוי כמתבקש).

ודוקא היום, אני לא יכולה לשלא לחשוב על כל אלה שהיו לצידי ואינם עוד. מחשבות אפופות אהבה, חיוך, וגם געגוע עמוק. משפחה, וחברים כל כך טובים. רונית ואילן, יעקב, מיכאלה, וזה שנכנס גם בקטגוריה חברית, וגם אח שלי, רמי. אז איפה אתם כולכם, כשצריך אתכם כאן.

הנה הגיע היום הזה בשנה שבו אני לומדת לגלגל על הלשון מספר חדש, עשור חדש , כששואלים אותי לגילי.

היום הזה בשנה שהדבר היחיד שאני רוצה בו, זה שימשיך כך, ולא יגמר לעולם.

9.2

היום הזה בשנה שבו אני ילדת יום הולדת.

כל הרגשות: