והשמיים נעשים כחולים יותר...

זו לא מסקנה המבוססת על מחקר אקדמי, על תוצאות סטטיסטיות, על שיטות מחקר איכותניות או כמותניות.

זו מסקנה אליה הגעתי אחרי שנים של התנהלות חברתית, עם אנשים שהכרתי, מכירה, או לחילופין פוגשת במהלך היום-יום ללא חילופי דברים ורבלים.

כשאתה מחייך אל העולם- הוא מחייך אליך בחזרה.

כשאתה מחייך אל העולם, אתה מרגיש טוב יותר, והיום נעשה בהיר יותר.

מקור המסקנה הזו בניסים. גיסי. מנוחתו עדן. ניסים היה אדם חולה. מזריק לעצמו לפני כל ארוחה בגלל מצב סכרתי מתקדם, נעזר במקל הליכה בגלל בעיות במפרק הירך, ובנוסף על כל אלה, מחלת הסרטן שכרסמה בו. מחלה ארורה שתקפה אותו מספר פעמים, כאשר כל פעם כמובן היתה מלווה בכימותרפיה, הקרנות, ושלל תופעות לואי לא פשוטות.

כשהייתי מתקשרת לניסים לשאול לשלומו- הוא היה מחייך. לא ראיתי אבל יכולתי לשמוע את החיוך בקולו. מצויין, הוא היה עונה. שלומי מעולה. ולא. לא היתה בו טיפת ציניות. אמיתי לגמרי.

יום אחד לא התאפקתי-

מה כל כך מצויין? אתה הרי חולה, במצב לא משהו, בכאבים, מאושפז, מה כל כך מצויין לך?

וניסים ענה בפשטות- יש לי שתי אפשרויות- להגיד שאני מרגיש זיפת, קשה לי, אני פסימי, החיים בזבל, ואז לסגור את הטלפון ולבכות על מר גורלי, או להגיד מצויין. אחרי כמה פעמים זה כבר אפילו לא קשה, להגיד- מצויין. ואחרי עוד מספר פעמים קורה משהו מופלא.. אני מתחיל להאמין בזה.. ואפילו מרגיש טוב יותר.

או קי. הבנתי. והתחלתי לעשות שיעורים. מאז כל מי ששואל אותי לשלומי- מקבל תשובה אופטימית מחוייכת. ואז נוכחתי לדעת שהוא צדק. כשאנחנו מחויכים, זה מקרין בראש ובראשונה עלינו, ולרוב העולם מחייך אלינו בחזרה.  אנשים נעשים נחמדים יותר. גם הנהגים בכביש, גם פועלי הזבל עם משאית הזבל, שחסמה לי במשך חמש דקות יקרות בשבע בבוקר את הכביש, שמצפים לקבל מלמול זועף, ומופתעים לברכת בוקר טוב מחוייכת, מחייכים בחזרה.

ישנו מחקר חדשני בשם נוירוני המראה. תאים הקיימים במוח האדם, וגורמים לו להרגיש את מה שחש הזולת, ואפילו לפעול כמוהו. אותם נוירוני מראה שיגרמו לנו לרצות לקום ולרקוד בשעה שנחזה במופע ריקוד. שיגרמו לנו להרגיש סוג של תחושת כאב כשנצפה במישהו נופל. אולי אותם נוירונים, אצליכם, מחייכים אלי בחזרה כשאני מחוייכת.

והחיוך שלכם יפה. והשמיים מקבלים צבע יותר כחול.

אז אולי בכל זאת יש עתיד?

הרבה התלבטתי אם להיכנס לפינה הזו..
אבל כנראה שזה חזק ממני...

נכון- הוא צעיר.
נכון- הוא לא פוליטקאי מנוסה.
נכון- יתכן והוא יעלה כמטיאור וירד כמטאור.
נכון- יש מבוגרים ממנו, מנוסים ממנו, צבועים ממנו, מניפולטיבים ממנו, רודפי כסא ממנו, כאלה שהסיכוי שלהם אולי גדול יותר בזכות (או לחובת) כל הסופרלטיבים הללו.
נכון הוא יפה/חתיך/כותב מעולה/ ועוד כהנה.
נכון הוא לא אבא שלו.
נכון שהוא (גם הוא) חוטא בפליטות פה וקולמוס פה ושם.

אבל- 
במצבה העגום של המדינה, כשחצי מהמאכלסים את בתי המשפט הם מטובים הפוליטיקאים, 

במדינה שמתנהלת על "סמוך", "אל תידאג" ויהיה בסדר", (מילים שמכניסות אותי לסטרס מטורף), 

במדינה בה ילדי נושאים בנטל המילואים , בעוד אחרים נהרגים באוהלה של התורה (שכבודה במקומה מונח), במדינה בה לילדי אין כל סיכוי להשיג קורת גג משלהם למרות עבודה במשרה מלאה וחצי, 

במדינה בה השגי התלמידים מעולים רק בזכות העובדה שנאמר לחלשים ביניהם להישאר בבית ביום המבחן (בדוק), 

בעת שבה אני, כציונית נלהבת, לא מזדעזעת מהאופציה להגר לחול, כי כלו כל הקיצין, כי נמאס, כי אי אפשר יותר, 

הוא יקבל את הקול שלי. אני אשים "פה" במעטפה. אולי..באמת אולי, יש עתיד לנו לכולנו. ורק בגלל שאריות האופטימיות שהנה הגיע קול שפוי, עם כוונות טהורות, אני אצביע בשבילו.

בגללך...

בגללך, אמרתי לה. את גבוהה, יפה, רזה. תמיד היית.. ואני לעומת זאת תמירה בגובה 164, רזה אף פעם לא הייתי, מרופדת כן, אבל מהזוית שלך, מהעיניים  של אישה רזה, הדיאטות היו רמזור בשבילי, הבת שלך, מאז אני זוכרת את עצמי...

יכולתי להיות עגלגלה ומאושרת בחלקי , המשכתי להתלונן, במקום עגלגלה ומתוסכלת,  זה בגללך...

והיא הסתכלה עלי, במבט נבון של אישה בת 88, שראתה כבר הכל, ואמרה בשקט- או קי.. בגללי...זה בסדר.

ובחילופי דברים אלו בעצם נגענו במהות ההורות. אנחנו פועלים מול ילדינו, איך שאנחנו מבינים, הכי טוב שאנחנו יכולים, מתוך מטרה ואמונה שזו הדרך, שאנחנו רק רוצים בטובתם, שאנחנו אוהבים אותם בלי סוף, ואז מגיע הרגע שהם מסתכלים בנו ואומרים- "בגללך..."

רשימת ה"בגללך" שלי ארוכה.

בגללי גם הצאצאים שלי נאבקים בדיאטות . (ברור שהייתי צריכה לבשל אחרת, להרגיל אחרת, להתעקש יותר, להתעקש פחות, לוותר, לא לוותר, ועוד כהנה..)

בגללי הצאצאים שלי סובלים (זו המילה המתאימה?) מגמישות יתר במפרקים...

בגללי הבן שלי מנגן היום רק על פסנתר, גיטרה אקוסטית, גיטרה קלסית, גיטרה חשמלית, ולא על תופים (כן, העזתי ואמרתי שתופים לא יכנסו הביתה..)

בגללי קשיי הקשב והריכוז, מלווים גם את דור ההמשך...חוסר היכולת להתרכז לאורך זמן בהרצאה משעממת, להקשיב למונולוגים חשובים ארוכים ומונוטוניים, לראות סרט מופת בשחור לבן שמתקדם לאט מידי...(איזה ירייה שתיים בסרט פעולה , או איזה מתקפת חייזרים צמאי דם אנוש, בסרט מדע בדיוני, תמיד מחזירים אותי לחיים).

בגללי, דור ההמשך מאופיין ברגישות לאנשים, כזו שמאפשרת קריאת כוונות גם מתחת למילים, וכתוצאה מזה, מפגין ביקורתיות יתר, וחוסר סבלנות לאנשים שאומרים הפוך ממה שהם חושבים, או חוסר חשק להימצא בסיטואציות חברתיות המצריכות סוציאליזציה מאולצת ...

בגללי חלקו של דור ההמשך, זקוק לאדרנלין מתמיד, מתקשה להתמיד ברוטינות שגרתיות, קם לחיים בסיטואציות של סטרס, שינויים, ויציאה מהרגיל והיום-יום. (מלחמת המפרץ? אזעקות? )

בגללי חלקו של דור ההמשך (זה שירש את הגנים שלי) מאבד את הצפון תרתי משמע כל פעם שהוא נאלץ לנווט, וה wase לא צייתן.. (לאחרונה איבדתי שליטה כשה- wase החליט אצלי בטלפון שהוא מסתפק בשרטוט מפה, ומוותר על הוראות קוליות...והיה ברור לי שככה אני לא אגיע לשום מקום)

כל פעם שהמילה –בגללך- נזרקת לחלל האוויר אני מבקשת מילדי, להוסיף עוד שורה לרשימה שהולכת ומתארכת.

אז כנראה אני לא עושה את זה טוב יותר מהורי אלא אחרת. וילדי לא יעשו את זה מוצלח יותר אלא שונה. ומהות ההורות זה לטעות לפעמים, להצליח לפעמים, ולעשות כמיטב יכולתנו.

גם הם, דור ההמשך, יעשו את הכי טוב שידעו.

גם הם יונצחו ברשימת ה-בגללך, על ידי ילדיהם.

ולמרות רשימת ה-בגללך הארוכה, אני מסתכלת עליכם היום, שלושת ילדי, בגאווה ובשמחה. נכון, לא המצאתי את ההורות, וגם מערכת החינוך לא מלמדת איך להיות הורים. אבל- בסיכומו של יום, עשיתי עבודה לא רעה.. נכון?

מראה שחורה

הפעם- לא אני כתבתי.
אבל קראתי ולא היתה לי מנוחה.
"מראה שחורה" אפשר לקרא לזה.
פוסט שפרסם בפייסבוק omer ori.

הריהו לפניכם. לא נגעתי.

אתמול בלילה נסעתי הביתה ועברתי דרך רחוב הראה ברמת גן. מחוץ לבית החייל עמד חייל עם מלא תיקים וביקש ממני לעצור. הוא שאל אם אני יודע אם יש מפה אוטבוס לפלורנטין בת״א, ואמרתי לו שלא, אבל אקפיץ אותו עד לרחוב הראשי. הוא היה נסער ושאלתי אותו מה קרה. הוא סיפר שהוא בכלל ממושב בצפון וגם משרת בצפון אבל שלחו אותו מהיחידה שלו למשימה בתל אביב ועכשיו כבר אין לו איך לחזור הביתה או לבסיס. הוא הגיע לבית החייל ברמת גן, אבל כל מה שהיה לו בארנק היה עשרה שקלים. פקידת הקבלה, או איך שלא קוראים לזה, לא הסכימה שהוא ישן שם בלי לשלם, והאופציה היחידה הייתה אישור ממשקית התש של הבסיס. הוא ניסה להתקשר אליה, אבל היא לא ענתה. בלית ברירה, הוא ביקש להישאר בלובי על הספה לכמה שעות עד שיוכל לחזור חזרה הביתה בבוקר. פקידת הקבלה פשוט אמרה לו לא (במילים אחרות: זרקו אותו משם) והוא ניסה להתקשר לאנשים שהוא מכיר מהבסיס שגרים בתל אביב כדי שיוכל להעביר אצלם את הלילה. למזלו, הוא מצא אחד כזה שגר בפלורנטין, אבל הוא לא מצא איך הוא מגיע לשם. אף נהג מונית שעצר לא היה מוכן לקחת חייל שנזרק זה עתה מבית החייל לפלורנטין עבור העשרה שקלים שנותרו לו.
הגענו לכביש הראשי, ואמרתי לו שאם כך, אני אתן לו כסף כדי שיוכל לישון בבית החייל. הוא לא הסכים לחזור לשם ואמר שהוא כבר ירד כאן ויסתדר להגיע לחבר מהבסיס. הסתכלתי על השעון, השעה הייתה אחרי 1 בלילה ואמרתי לעצמי שאין מצב שאני משאיר אותו כך סתם ולקחתי אותו לפלורנטין.
בדרך לא הפסקתי לחשוב על כמה אכזריות יש בנו, בחברה הישראלית. איפה המפקדים שלו? איפה האחראי על בית החייל עם קצת רגישות לזרוק חייל תקוע באמצע העיר באמצע הלילה? איפה הרגישות של נהגי המוניות לעזור לחייל שנתקע באמצע הלילה בלי כסף?
וכמה אירוני שדקה לפני שאספתי אותו, בחור חרדי ניסה לעצור אותי ולבקש טרמפ. לא עצרתי, הוא הרי כבר מקבל כסף למונית ממני כל חודש, ב-10 לחודש ליתר דיוק...
בחזרה לפלורנטין. הגענו למקום, החייל ירד מהרכב והודה לי. התחלתי בנסיעה, ואחרי כמה דקות גיליתי שהוא השאיר לי משהו על המושב.
אתם כבר בטח מנחשים.
מטבע של עשרה שקלים.
ישראל 2013- תסתכלו על עצמכם במראה.

המכתב

הן יצאו משם שלוש.. אמה ושתי בנותיה. האחת רזה רזה ובקושי עומדת על רגליה, השניה, חולה, והאמא מובילה אותן ביד בוטחת ותומכת בהן, בדיוק כמו שעשתה שם, במחנה ההשמדה אושוויץ.

הן יצאו שלוש. אמא ושתי בנות.

האם, שבהבזק יצר הישרדות הפחיתה מגילה 10 שנים כדי שזה, במדים המצוחצחים, ד"ר מנגלה קראו לו, יאפשר לה להישאר צמודה לבנותיה ויאותת לה לפנות לכיוון החיים, ולא לצדו של המוות.

הם נכנסו בשער המחנה, מתחת לשלט "העבודה משחררת",  ארבעה.

האב לא זכה לצאת. עקבותיו נעלמו באחד מבורות ההריגה.

השלוש הצליחו לשרוד.

בעוד הן הולכות, ברחוב, הן רואות מולן את אחיהן, שחזר אף הוא.

אבל הסיפור לא החל כאן.

הסיפור החל במשפחה בת חמש נפשות. אב, אם , בן בכור, ושתי בנות. המקום- סיגט טרנסילבניה.

הבן הבכור, עוזב את הבית. נלקח לצבא ההונגרי. הנאצים שנכנסו לעיר פינו את היהודים לגטו, ולאחריו למחנה ההשמדה אושוויץ.

בגטו, ההבנה מתחילה לחלחל. סוף הדרך. האב מחליט לכתוב מכתב פרידה לבנו. הידיים רועדות. הדמעות זולגות. אחת האחיות, רואה את מצוקת האב, לוקחת ממנו את הדף, ומבקשת שיכתיב לה את המילים. מילות פרידה. אב שנפרד מבנו כאשר ברור לו שהמשפחה כולה בדרכה לאבדון.

כאמור האב, לא חזר משם. האם ושלושת ילדיה עלו לארץ.

האם, אטל, זיכרונה לברכה, נפטרה בשנת 2000. בהיותה קרוב לגיל מאה שנים. יפה, צלולה, עצמאית. שלושת ילדיה, אוטו, רחל ועליס, הקפידו להיפגש כל שבת. לדבר על מה שהיה, מה שקורה ומה שיהיה.

אוטו בן ה-91, רחל בת ה-89, ועליס בת ה-87. שלושה זקנים-צעירים. כל הסובבים אותם התקשו להאמין למשמע הגיל שלהם.

מאיפה העוצמות? מאיפה החיבור שלא ניתן לתפיסה? מאיפה כוח ההישרדות המופלא אחרי חוויות החיים הקשות? אולי מאותה אם, סבתא שלי, שהשכילה להחדיר בילדיה את האמונה בחיים, את האופטימיות, את הרצון לחיות את ההווה ולא את העבר...

מכתב הפרידה מהחיים, שכתב סבא שלי קיים. נתרם ליד ושם. מכתב שבו כל מילה טבולה בדמעות. שבו כל מילה נכתבה מעמקי הלב. איך אפשר להיפרד מבן במילים כתובות על דף.

המכתב הוקרא מעל בימת טקס ערב יום השואה בירושלים. 2011.

לפני מספר ימים התפרקה השלישייה. אוטו נפטר בהיותו בן 92. האחיות מסרבות להאמין.

ואני, הבת של האחות הקטנה עליס, מסתכלת עליה ועל אחותה, דודתי, על הנשים האצילות הללו, שאבלות על אחיהן, ולא יכולה להימנע מלחשוב שזו סיומה של תקופה.

לזכרו של אוטו דודי, מצורף המכתב שהוקרא בטקס יום השואה.

זמן

ילד הולך, ילד אחר מגיע... שלושים וחמש שנות קליניקה. עשרות ילדים. אלו מהשנים המוקדמת של העבודה הקלינית שלי, שהיו זעטוטים בני שלוש, ארבע, חמש שנים, בחשבון פשוט הם בני שלושים פלוס פלוס.

מפעם לפעם כשאני פוגשת הורה ברחוב, ושואלת בתמימות לשלומו של הילד, אני מקבלת את התשובה המחוייכת- הוא נשוי + ילדים.

לא יאומן.

והאבסורד הגדול מכולם, שאני לא מרגישה אחרת. לא מרגישה שעברו כל כך הרבה שנים.

נכון, שכבר מבצבצים קמטים פה ושם, נכון שהניסיון רחב, והידע איתו. נכון שהגב לא משהו, השיער כבר שכח את הצבע המקורי שלו, אבל אני עדיין על הכסא הקטן, האדום, מפלסטיק, ליד השולחן הקטן.

לפני כשלושים שנים, החלטתי שבגיל חמישים, שנראה לי אז גיל מופלג בשנים, אני אקום מכסא הפלסטיק הקטן, אפסיק לעשות האו-האו לתמונה של כלב, ומיאו לתמונה של חתול, ואסגור את דלת הקליניקה אחרי.

זה לא קרה. חמישים כבר עברו מזמן, ואני עדיין משחקת משחקי זיכרון, בונה מגדלים מקוביות, והעיקר מאד נהנית מכך. מתחילה את היום בחיוך, ומסיימת אותו בחיוך . עייף אמנם, צרוד לפעמים, אבל חיוך.

ההלם היה לפני מספר שנים. תמיד כשנכנסתי לגנים, או כיתות בית ספר, למטרות צפיה והדרכה, היו מגיעים אלי קטנטנים סקרנים ושואלים- "אמא של מי את?"

ואז זה הגיע.. בעוד אני נכנסת לכיתה א' שבה לומד המטופל שלי, רצה אלי קטנטונת מנומשת, ושואלת- "סבתא של מי את?"

חזרתי הביתה שפופה.. אלה הקטנים לא מזייפים. וכנראה, למרות שנדמה לי, הזמן לא עוצר בשבילי.. ואולי טוב שכך...

אתם ההורים שיושבים מולי, בגילם של ילדי.  המראה גם מגלה את האמת הברורה.  ורק אתם, שיושבים מולי על הכסא הקטן, בני השלוש, הארבע, החמש, שעדיין משתפים אותי בהתרגשות בסיפורי הגן והגננת, בטוחים שאני רואה כמוכם את התכניות בלולי, ושואלים אותי אם אבא עדיין יבוא להחזיר אותי הביתה כשאסיים לשחק עם כולם..

ואולי זה הפטנט, אולי באמת עליתי על סטרטאפ מבטיח... אולי העובדה שאני מבלה אתכם, על הכסא הקטן, מול משחקי הקוביות והפזלים, נותנת לי להרגיש שהזמן פסח עלי...

כתבה זאת חווה אלברשטיין טוב ממני-

יש דברים רבים בחלד 
שהזמן מיטיב אתם 
ואני רק מייחלת 
להיות כמותם 

תיקון

התפטרתי היום, אמרה לי הבלונדינית שלי. הילדה שלי המוכשרת, היפה. 

זהו התפטרתי.

שתקתי. חשבתי. ואז אמרתי לה- אני גאה בך.

זה היה לפני שנים. 1975. אני קצינת חן בבית הספר לשריון, עומדת מול מפקד בית הספר. הוא צועק, לא ממש זוכרת למה, ואני, סג"מית צעירה, לא ממש מבינה על מה הוא צועק. אני הרי חנונה אמיתית. עושה הכל לפי הוראות מטכל. החצאית לא קצרה מידי, הנעליים מצוחצחות, כומתה יש, תג יחידה יש. את הקריטריונים קבע ה"סוס הלבן", הרס"ר המיתולוגי של בית הספר לשריון, ואני, עומדת בכולם.

גם העבודה מתקתקת, הבנות בבסיס לא יוצאות מהקופסה.. הכל ככתוב.

אז מה הוא צועק?

לא ברור. אולי אשתו הרגיזה אותו. אולי המפקד שלו ירד עליו, אבל הצעקות מומטרות על ראשי, ואני הולכת ומתכווצת. והמסר המרכזי היה- את מרותקת, לא יוצאת שבת.

היה לי ברור לחלוטין שזו לא אני הבעייתית, אבל שתקתי.. מכווצת...

מאז עברו 37 שנים. ואני עדיין לא יודעת להתעמת עם שכמותו. עדיין לא יודעת לריב עם אנשים אלימים פיזית ומילולית. עדיין מתכווצת כשנתקלת בשכאלה. אח"כ, בבית כועסת על עצמי. הרי המילים הן הכלי שלי בעבודה, בחיים, אני כל כך ורבלית, עם הלך מחשבה כל כך מהיר, למה בסיטואציה בה אני נזקקת לעמוד על שלי, מול אגרסיות, אני מכווצת. 

ואז מגיעה הבלונדינית עם עיני המלאך הכחולות. והבוס שלה צועק. עליה. לא ברור למה. מי הרגיז אותו קודם לכן. זה גם לא משנה.

והיא מישירה אליו מבט כחול וקפוא ואומרת בשקט- עלי לא צועקים.

והוא צועק.

והיא מתפטרת.

ואני גאה בה.