אם החיים נותנים לך לימונים, תעשה לימונדה...

היא צוחקת הרבה. צבע העור שלה שחום. עיניים מלוכסנות, ושער כהה וחלק.

קוראים לה קו.

קו משתייכת לשבט ה- black mong. שבט החי בהרים באזור סאפה, בצפון ויאטנאם.

קו בת 25. מדריכת תיירים בטרקים בהרים ובטרסות האורז. קו נועלת נעלי ספורט לבנות, ולובשת בגדים צבעוניים, האופייניים לשבט אליו היא משתייכת . בת מיעוטים.

אנחנו ארבעה ישראלים, כבר לא צעירים כרונולוגית, אבל צעירים ברוחם, שיצאו לטרק בהרים עם קו.

הטרק כולל טיפוס בהרים, בדרך לא דרך, הליכה על קצה טרסות האורז, כאשר בצד אחד הבוץ חלקלק והביצה עמוקה, ובצד השני מתלול.

אני מתנשפת. הולכת לאט, מנסה לתפוס נשימה וחמצן, ולא להחליק לתוך הבוץ. ברור שזה לא צלח בידי.

קו מחייכת, ומושיטה יד לעזרה.

קו לא למדה ולו יום אחד במערכת חינוכית כלשהיא. לא בגן, ולא בבית הספר. מהיותה הבת הבכורה במשפחתה, תפקידה היה לשמור על ששת אחיה כאשר ההורים יצאו לעמל יומם, ואחכ לעזור לסבתה בחנות בה עבדה. לחנות הגיעו תיירים. 

האינטראקציה עם התיירים אפשרה לקו ללמוד אנגלית. ההיכרות היומיומית עם ההרים וטרסות האורז פתחה בפניה חלון הזדמנויות -לתפקד כמדריכת תיירים. בזמן שהאחרים מוציאים בקושי את עלות הקיום שלהם, קו  מדלגת על הטרסות, מקשקשת איתנו באנגלית בסיסית, וכל מילה לא מובנת היא מתעקשת לברר את משמעותה, לשנן לעצמה, ולהרחיב את ידיעותיה. היא שואלת הרבה שאלות על החיים אצלינו. היא מרחיבה בסיפורים על חייה כילדת בר, הגדלה בהרים.

מה עם חבר? חתונה? שאלנו . יש זמן עונה קו, בהחלטיות פמיניסטית ולא תואמת את הסביבה השמרנית.

כאוטודידקטית, היא יודעת הרבה. "את חכמה" אמרנו לה. לא אני לא. אמרה זו בצניעות. "את אינטליגנטית" אמרנו לה. מה זה אינטיליגנציה?  שאלה קו, והתעקשה להבין את המונח. אחרי שהסברנו והרחבנו. חייכה.

קו פרילנסרית. מרוויחה כמדריכת תיירים משכורת שמכפילה ומשלשת את מה שמשפחתה, מסוגלת להרויח בשדות האורז.

בחורה צחקנית, שנונה, צינית, ונבונה. בלי יום לימודים אחד במערכת החינוך.

למותר לציין שנעלי הספורט שלי סיימו את הטרק רטובות, בוציות, בצבע חום כהה.

נעלי הספורט של קו, המשיכו להבהיק בלבן גם אחרי הטרק.

 

 טרסות האורז















קו, בת לשבט ה- black mong

אחי גיבורי התהילה

שנה למלחמת יום כיפור

שנת 1974. אולם קדש ליד בית ספר לשריון. גוליס. ארוע. שנה למלחמה. אנחנו, בנות השריון    בתפקיד מארחות בארוע. מדים, כומתה שחורה.  

האורחים בארוע נכנסים אט אט לאולם.

לזה חסרה יד. לזה חסרה רגל. ההוא חבוש בראשו, והבא מתגלגל בכסא הגלגלים. אנחנו מתאפקות שלא לבכות. העיניים מנצנצות. שנה אחרי המלחמה.

הרסר המיתולוגי, הסוס הלבן, אפילו הוא מוריד מהחזות הקשוחה, מלטף, לוחץ ידיים, תומך, והתחושה שגם הוא מרגיש לחץ בחזה.

40 שנים למלחמה. מלחמת יום כיפור.

אוקטובר 2013

מפגש לוחמי גדוד 79, של השריון. כמו בכל שנה. הלכנו. לטרון. אני עם התחושה של השייכות למרכבות הברזל, וזה שאיתי, מגדוד 79, חטיבה 14. שמראות הקרב על החווה הסינית צרובים אצלו, וסגורים ונעולים.

כל יום כיפור הוא מבקר בבית הקברות. הולך לפגוש את החברים שלי..הוא אומר.

במפגש אנשים רבים. את חלקם אני מכירה בשמם. יובל נריה, רמי מתן, מצנע.

את חלקם אני מכירה עוד מהשרות הצבאי שלי. רגע אחרי המלחמה.

במרכז האולם תערוכה. מכתבים שנכתבו ברגעי קרב, קסדת שריונר של זה שנהרג, פה ושם צילומים. אות המופת של האחד, והדיסקית המפוייחת שנמצאה על רצפת הטנק, כשריד לשני.

הסתובבתי בין הגברים עם השיער הלבן, בני גילי, שדיברו בהתרגשות. תכירי אמר זה שאיתי, זה הבחור ששכב איתי בשוחה, בלילה, כשהטנק נפגע, ואנחנו ניסינו למצוא מחסה, בחשיכה, בתוך המצרים שבשטח, בתוך התופת מסביב.

ואני מסתכלת על שניהם ומנסה להבין.

גדוד 79.

לוחמי הגדוד, משפחות שכולות התאספו לזכור. 120 חללים ספג הגדוד. מקריאים את רשימת החללים. תמונות של חברה צעירים, יותר צעירים מילדי שלי. עיניים תמימות, מחייכים אלינו מהתמונות.

ואני מסתכלת מסביב. ופתאום הקהל, בני השישים שיושבים לידי, משנים צורה. פתאום אני רואה יושבים לידי, שריונרים. רואה את המדים הירוקים, הקסדה של הטנקיסטים על הראש, העיניים נוצצות.

ומתחילים הסיפורים. הפעם פחות סיפורי אסטרטגיה צהלית, ויותר סיפורים אישיים. הסיפור של זה שאחרי תופת ניסה לחבור לכוחותינו, וכמעט נורה על ידם כאשר אלה היו בטוחים שהוא חייל מצרי. הסיפור על טנק הצוערים, שממנו לא שרד אף אחד. הסיפור על שבעת הפנימיונים שמהם שרדו שניים בלבד. הסיפור על ההבטחה של רמי מתן המ"פ, שהיה בסך הכל בן 22, והבטיח לחייליו שיחזיר אותם בשלום הביתה, ולא קרה. הסיפור על המגד, שנפגע בראשו, ונפטר לפני כשנה. מנסה להבין איך אפשר. איך חברה צעירים, בני 18 ו19, תפקדו בתוך גהינום של סאגרים, מקלעים, טנקים שרופים, פצועים, גופות של חברים.

סיפורי האחים השכולים. במהלך השנים הורים כבר כמעט ולא נשארו. חלקם מתו מצער. משברון לב.

ומצנע מדבר. אחי גיבורי התהילה- הוא פונה ליושבים באולם.

40 שנים למלחמה

40 שנים לתופת שנקראה החווה הסינית.

"נשארנו שם"- קוראים לספרו של ברטי אוחיון, מגדוד 79. ואני באמת חושבת שחלק מהיושבים לצידי נשאר שם. התמימות, שמחת הנעורים, נשארו שם.

בגדוד נשארו רק ששה טנקים בסופו של ליל הפריצה לחווה הסינית.

הפגישה מתארכת, סיפורים. אנשים לא זזים.

אחוות לוחמים? רעות? חברות?

או אולי קשר של אנשים שראו בעיניהם את תופת הגהינום. ושרדו.

סליחות

לבקש סליחה זה די קל. לבקש סליחה אמיתית, מהלב כבר הרבה יותר קשה. על מנת להתכוון לזה ברצינות צריך להבין שטעינו. ששגינו. שפספסנו, שזה לא היה במקום.

וזה לא פשוט. כי הרי כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים בדיוק מה עשו לנו, איפה חיבלו לנו, ואנחנו, הרי רק הגבנו לזה. ובצדק. לא?

אז זהו שלא. לא תמיד.

לא סתם אנחנו משננים לילדים לספור עד 10 לפני שמגיבים. לא סתם אנחנו מבינים ויודעים שבשעת לחץ לא מסבירים הסברים, לא נוזפים, לא מעמידים אנשים על טעותם. מבינים ויודעים, אבל לא מפנימים ומיישמים.

לא פעם אנחנו אומרים מה שעל הלב, על מנת לפרוק. ואז מרגישים הרבה יותר טוב. ניצחנו. ויני וידי ויצי. והשארנו את השותף לויכוח פגוע ומדמם. אבל אנחנו בסדר. אנחנו כבר רגועים.

אז הנה זימנו לנו הזדמנות. כזו שחוזרת פעם בשנה. מומחזת מראש. לא אנחנו צריכים ליזום אותה. מוגשת לנו על מגש של כסף.

זה הזמן לסליחות.

אז קצת סליחות משלי.

עם כוונה מלאה. לא כאלו שיוצאות בשטף ורבלי מהפה. כאלה שיוצאות מהלב אחרי מחשבה אמיתית של איפה הגזמתי.

קודם כל סליחה גדולה מהכי קרובים.

מזו שימלאו לה בעתיד הלא רחוק תשעה עשורים. שכל כך קשה לי להפנים שהגלגלים כבר חורקים, שהזיכרון לא משהו, שההבנה כבר הרבה יותר איטית, שהבלבול רב, שקשה להיות לבד. ולא תמיד אני מקבלת, סבלנית, נחמדה, מפרגנת. סליחה אמא. אוהבת אותך גם כשאת בת 88.

מזה ששורד איתי כל כך הרבה שנים. שורד את הצורך הבלתי נלאה שלי בשינויים, בתשומת לב, ומאידך בספייס. מזה שסופג ממני לפעמים כשבעצם לא הגיע לו. סליחה.

מאלה שקצת נדחפתי להם לחיים, אמנם במטרה לעזור אבל בסופו של יום כנראה שהכאבתי. בלי להתכוון אמנם. אבל הוספתי כנראה כאב על כאב. אני מצטערת מעומק הלב.

מאלה שקצת התרחקו, מנסיבות החיים הלוחצים, ואני הרגשתי נטושה מעט. סליחה שחשבתי על עצמי, מהפריזמה הצרה שלי. לא עשיתי ולא עושה מספיק. סליחה.

מזו שאני מרגישה שאני יכולה לשפוך הכל אצלה. ולפעמים עוברת את הגבול. והופכת אותה לעצובה בעצמה. ואני רק רציתי לעשות ונטילציה. ובמהלך הדברים שכחתי שאני זו האמא. והיא זו הבת. ולא להפך.

לחברים שלי, שקצת הזנחתי אתכם לאחרונה, בגלל היום-יום, העייפות בסוף היום, חוסר הסוציאליות. אוהבת אתכם מאד בחיי. 

למטופלים שלי אז והיום- סליחה אם טעיתי, שכחתי, אמרתי, פגעתי, לא עניתי בזמן, לא הבנתי, לא עשיתי, לא הקשבתי, לא התחשבתי.

וסליחה אחרונה מעצמי. שלא הקשבתי לגוף שלי שביקש יותר אוכל בריא, פחות קפה וקולה, יותר פעילות גופנית, יותר התחשבות...

ולנשמה שלי שביקשה יותר שקט נפשי, יותר מנוחה, פחות לחץ, יותר חמצן. מבטיחה להיות תלמידה טובה וקשובה יותר בשנה הבאה.

"יותר קשה לשדך את הגוף והנשמה ממה שאיש ואישה. משידוך כזה אפילו להתגרש אי-אפשר. רק להתאבד אפשר, אבל מה התועלת אז? גוף ונשמה צריכים לדעת לִגדול ביחד, להזדקן ביחד, שאז הם כמו שני ציפורים זקנים מסכנים באותו הכלוב, שלשניהם כבר אין שום כוח בכנפיים. הגוף כבר חלש ונופל. הנשמה כבר שוכחת ומתחרטת, ולברוח אחד מהשני גם כן אי-אפשר. בו, מה שנשאר זה רק לדעת לסלוח. זה החוכמה שנשארת אחרי שכל היֶתר החוֹכְמֶס נגמרות: לדעת לסלוח אחד לשני. כי אם לא לסלוח לבן-אדם אחר, אז לכל הפחות לסלוח לעצמך."

מאיר שלו. מתוך הספר " כימים אחדים"

כל שנבקש לו יהי...

תמיד אהבתי את ראש השנה. סוג של תירוץ להחלטות חדשות, הבטחות חדשות, מוטיבציה מחודשת.

זה כמובן לא אומר שאני עומדת בהחלטות. אבל אלו נעשות ונותנות מיכל חמצן טרי לריאות ולנשמה.

מה שאני לא עושה, זה לבדוק מה היה בשנה שעברה. תכלה שנה וקללותיה נאמר בפרשת "כי תבוא". (מזל שיש גוגל..)

השנה מסתיימת. אין טעם לחשוב על הכשלונות, העלבונות, האכזבות, המצוקות שהיו.

הנה הנה פותחים לנו דלת  להתקדם הלאה. להתחיל מחדש. ואם נותנים.. למה לא לקחת?

אז אם בהחלטות ותקוות עסקינן...

• שתהיה שנה חדשה, וטובה.
• שנדע להתרכז בחצי כוס המלאה, ולהניח למאכזב להתפוגג.
• שנהיה בריאים. כן, זו בהחלט לא קלישאה, וככל שהגיל מתקדם, ההבנה בחשיבות הבריאות הולכת ומתעצמת.
• שנמשיך להיות מוקפים במשפחה אוהבת, מפרגנת, מעודדת.
• שנשכיל להיות אופטימיים, לקוות לטוב, להאמין במה שיבוא.
• שקמטי הצחוק בזויות העיניים והפה רק יעמיקו. שנחייך הרבה, נצחק בקול, ננשום עמוק.
• שנרקוד לפעמים, שנשיר במקלחת, שנפעיל את המוטוריקה הגסה והעדינה.
• שנמשיך לעבוד, להשקיע, לקטר על יום ארוך, להרגיש הגשמה עצמית.
• שנאכל טוב, שנשתה טוב, שנאזן את הכולסטרול עם סטטינים, שנשתכר לפעמים, שנראה עולם, שנצפה בסרטים והצגות, שנעשה הליכות ברגל.
• שנחייך, כשהכלב אכל את הקרוקס, השתין על הרצפה, נגס בסמרטפון, ובמחיר זה הבית חי, וההולך על ארבע תמיד שמח כשחזרנו הביתה.
• שנהיה סבלנים לדור המזדקן (מאד) במשפחה. לאלו שהמחשבה אצלם כבר לא חדה, מהירה, וצלולה, שחוזרים על אותם שאלות ולא מקשיבים לתשובה, שמתלוננים, שבאים בטענות, שמבולבלים, שתובעים תשומת לב אין סופית וסיפוק מיידי. לא רחוק היום ונתגעגע לכל אלה.
• שנדע להתנהל מול ילדינו ללא ציפיות, בלי פולניות, בלי מסרים כפולים. שנאהב אותם בלי תנאי, בלי גבול, אבל שנדע גם לשחרר.
• שנמשיך להיות שניים, אתה ואני, מול ועם העולם. כי אתה חתיכת הפזל שחסרה אצלי, וכנראה שאני אצלך.
• שנעביר את השנה בלי ממדים, מקלטים, מסיכות, צווי שמונה, אזעקות.. שנדליק טלויזיה לראות חדשות, ונעביר למשהו אחר, כי משעמם.

שתהיה שנה טובה.

שורות שורות הם מוטלים לפנינו...

שורה של ילדים.

ילדים מתים.

מתקפת גז אומרים העיתונים.
זה כנראה מבוים אומרים הספקנים.

צריך לעשות משהו אומרים הצדקנים.

אובמה מהסס אומרים הפרשנים.

מה כבר אפשר לעשות אומרים ההססנים.

זה ממש נורא מצקצקים הרחמנים.

תראו את התמונות, אומרים הצהובונים.

זה גז מתנדף במהירות אומרים הכימאים.

זה רצח עם אומרים השדרנים.

עדיף לא להתערב אומרים הפחדנים.

אנחנו לא מסתכלים בזה אומרים החמקנים.

צריך להיכנס בהם אומרים הלוחמניים.

מועצת הביטחון תגנה אומרים הידענים.

ובינתיים 
ילדים מתים.

כשתגדלי תביני...

כשיהיו לך ילדים אז תביני על מה שאני מדברת, אמרה לי אמא כשהצהרתי בלהט של מתבגרת צעירה, שזהו, מספיק לי מלימודי התיכון, במילא זה לא ממש חשוב מה שמלמדים שם, ואני עוזבת.

אמא שלי הסתכלה עלי מזועזעת. איך במשפחה טובה, צפונבונית, אני מדברת ככה, ואז חזרה על המשפט האלמותי- חכי חכי..שיהיו לך ילדים משלך.

אז ילדתי ילדים. שלושה במספר. ערן עודד ומיכל. והייתי בטוחה שחיתולים, חוסר שינה בלילה, ברך משופשפת של ילד שבוכה, אלו הקשיים האמיתיים שאמא מדברת עליהם. כן, היה שם עוד משפט שהושמע לעיתים- "ילדים קטנים- בעיות קטנות. ילדים גדולים..."וכך הלאה.

מה שלא ספרו לי, כל האימהות מסביב עם המשפטים הפולניים, זה על חבל הטבור.

שחבל הטבור, שנחתך בלידה, בעצם לא נחתך. זה בכאילו. חבל הטבור גם לא מחובר מטבורו של התינוק לשלייה. למעשה זהו חבל, המחובר מהתינוק ישירות לנשמה שלך.

אהה.. כן, זה גם משהו בלתי שביר, בלתי ניתן לניתוק. כשאת יולדת, את מתחברת ישירות לילדך, וזהו. אבוד לך. את קשורה אליו לתמיד.

ועוד סטרטאפ- לפעמים החבל הוא חד כיווני. ניתן לניתוק מצד אחד. לא ניתן לניתוק מהצד שלך.

ונקודה נוספת- כשהחבל נמשך יותר מידי, התגובה הסומטית האוטומטית אצליך, תהיה עיניים רטובות, וכאב לב. גם השק על הכתפיים פתאום מכביד הרבה יותר.

נשמע בדיוני? דווקא לא. דוגמאות לפעילות הפיזיולוגית שיוצר החבל הזה  יש לי הרבה.

כשבני בכורי ריסק את רגלו בתאונת צניחה בשרות הצבאי, וישבתי מחוץ לחדר הניתוחים, פעמיים, או לחילופין במחלקת שיקום, צופה בפניו הכאובות מול הפיזיותרפיסטית, החבל נמתח, הלב כאב, העיניים נשפכו.

כשבני השני נראה בתמונת האינסטגרם, עם הנשק, הקפלד, התרמיל, בימי המילואים המתישים, מיוזע, עייף, סחוט, החבל נמתח. מעיק.

כשביתי מתקשרת לאחר סוף קורס משקיות תש, ואני די רגועה כי אחרי 2 בנים קרביים אני שמחה שזו סוף סוף בת, והיא מבשרת לי שהיא קבלה הצבה.. והיא מוצבת לגדוד חיר שיושב בעזה, וכשבועיים אחכ, בטלפון שמגיע בשעות הלילה אני מצליחה לשמוע את הבומים של גשם הפצמרים, החבל מכאיב, פוצע, מתוח...

ולא ברור לי למה, באטלס אנטומי של גרנט, שחרשתי אותו רבות בלימודי האנטומיה, הם שכחו על קיומו. החבל הזה לא מופיע. למה לא מוסברת הפעילות הפיזיולוגית שלו? למה אין תמונה? הרי זה ברור שהוא שם. בלתי ניתן לביתוק.

אז זהו. פה אנחנו אוחזים. הילדים גדלו, בגרו, חיים את חייהם. ורק אנחנו, אימהות, חיות חיים כפולים, משולשים מרובעים מחומשים. שלנו ושלהם.

והשבוע, אחרי שיחה ארוכה עם מיכל שלי, החכמה, זו שתמיד נותנת לי פרופורציות לחיים, אחרי שבדמעות סיפרתי לה שלאחרונה שוב החבל מתוח מאד, מכאיב מאד, אמרה שאני צריכה לדעת לשחרר.

ואז פתאום יצאו לי המילים ללא שליטה. מבלי לתכנן, ואמרתי לה-

מיכלי- כשיהיו לך ילדים משלך, רק אז תביני.

רוצה לדבר על אותן הדקות...

רוצה לדבר על אותן הדקות. אחת לתקופה הסיטואציה הזו מבליחה.

אותו פרק זמן בו את יושבת מול ההורים, מבינה שהדרך בה הם בחרו ללכת איננה מביאה אותם לשום מקום, וצריכה לשים לעצמך ברקס.

ראית את הילד. הבנת את הילד. בניגוד לסיטואציות בהן את מתלבטת, פה את באמת לא מתלבטת. את יודעת בדיוק מה יעזור לו להתקדם. מה יתמוך בהתפתחות שלו. איך כדאי להתנהל מולו. מה יעצים אותו.

ולילד קשה. הלקות זועקת לשמיים. הוא נבון, מתקשר, ואיננו מדבר. גם הבנת השפה לא משהו. והוא בגן רגיל.

והלכת לבקר בגן. וראית את האומללות של ילד אחד בודד בין 25 ילדים אקטיביים, מדברים, משוחחים, שואלים, עונים.

והוא לא מסוגל. רוצה חבר, ולא יודע איך מדברים. מנסה להגיד משהו, ולא יוצא. והילד השני הולך. והוא נשאר לבד.

והגננת התייאשה. הוא לא רוצה להשתתף היא אומרת לי. הוא רוצה וצריך עזרה אני אומרת. אבל יש לי עוד 25 ילדים, אין לי זמן להתייחס אליו לבד, היא אומרת. הוא לא שייך לפה.

ואת מסתכלת בילד. שמשחק בפינת החדר לבד. וליבך נחמץ.

צריך סיוע, תיווך, את אומרת להורים. אין לנו אפשרות כלכלית הם עונים. אם כך צריך גן קטן, אינטימי, עם אנשי מקצוע שידעו להנחות את הילדון, לתמוך בו, ללמד אותו, לשמש לו סביבה מעודדת התפתחות. גן מיוחד.

לא עונים ההורים. הוא ילך לגן עיריה רגיל. את תראי שהוא יתקדם בקצב שלו. והרי יש לו קלינאית טובה...

ומה עם המקום הרגשי? אני שואלת, מה עם חוסר היכולת שלו להתנהל מול 35 ילדים בעלי יכולת שפתית? ובגן עיריה אפילו סיוע מתווך הוא לא יקבל, זו רק הגננת והסייעת...מה זה עושה לנשמה? לביטחון? להיות יום שלם בפינה לבד, ורק העיניים מדברות?

ככה נראה לנו טוב. הם עונים. גם אנחנו התחלנו לדבר מאוחר. 

ואת יודעת שהם אוהבים את הילד. שהם רוצים רק בטובתו. שהם מאמינים שיהיה בסדר, אולי...

ואת מסתכלת על הילד,  קרוב לגיל ארבע, לא מדבר, מתקשה להבין, וליבך נחמץ.

הורים יודעים טוב יותר. הורים מכירים את הילד שלהם טוב מכולם.

ומאידך- את יודעת שהזמן עובר. שחברת הילדים אכזרית.

והרי ברשומה הקודמת אמרתי שאני מאמינה להורים??
ואת ממליצה, אומרת את דעתך המקצועית, ואחר כך לוחצת בברוטליות על הברקס.

ומשננת לעצמך שוב- את תעשי את ההחלטות לגבי הילדים שלך בלבד.