יום שלישי, 24 במרץ 2015

פרצופה של המדינה

לפעמים זה מתחיל מוקדם. לפעמים בגיל צעיר. לעיתים אנחנו נותנים לזה בהסח הדעת לגיטימציה. לעיתים אנחנו מאפשרים את זה מתוך אידאות גדולות על חינוך והתפתחות.
זה עשוי להמשיך בגיל מאוחר יותר. שאז הבעיה להתמודד כבר גדלה. ואנחנו משפילים מבט, מרכינים ראש, מצקצקים בלשון.
"הוא קרע את הקלפים? העיף את האייפד?  בעט בשולחן? כנראה שהוא מרגיש לחוץ. אנחנו לא אומרים לו "לא" כדי שלא לדכא את היצירתיות שלו..כדי לא לשבור לו את הרצון והאישיות.."
נאמר על ידי הורים צעירים לילדון בן חמש, עם יכולת שפתית וקוגניטיבית טובה ומבט ממזרי בעיניים.
"הוא שבר את הארגטל? הפיל את הכוסות? השתולל ללא מעצורים? צרח? קילל?  מותר לו הוא היפראקטיבי. לא יעזור אם נגיד לו – לא. זה רק יעצבן אותו יותר. והוא ישתולל יותר."
נאמר על ידי הורים לילד בן 10, דעתן והיפראקטיבי, שהשתעמם.
"תדעו לכם שאני, אומר הכל. בפנים. גם אם לא נעים לכם לשמוע. לא אכפת לי שתיפגעו. מה שאני חושב- אני אומר. אין לי מסננת. ככה אני. תתמודדו."
נאמר על ידי אדם מן היישוב, לאנשים שניהלו איתו שיחה ונדהמו מגסות הרוח וההשתלחויות.
"עוף לי מהפרצוף יא זקן, תפסיק לבלבל במוח. זוז...לך לסוף התור..."
נאמר על ידי הבריון השכונתי המסוקס, לבן השמונים שניסה לבקש ממנו שלא ידחוף בתור.
"תשתו ציאניד ניאנדרטלים מזויינים. ניצחתם"
נאמר על ידי זו שמילים זה המקצוע שלה, בעקבות ניצחון הימין בבחירות.
"בוגד שמאלני עוכר ישראל שהלוואי ילך לעזה וייפול לו טיל על הבית".
נאמר על ידי אוהד מחנה הימין, לההוא ממחנה השמאל שהעז למרבית החוצפה להביע את דעתו בקול על מהלכי הממשלה.
"הצבעה לימין יכולה להיות אינדיקציה לפיגור שכלי"
נאמר על ידי פרופסור שהועסק במערכת החינוך הגבוה בישראל.
ועוד כהנה פנינים.
מה המשותף לכולם?  היכולת הבלתי נסבלת לעשות מה שרוצים, איך שרוצים, כמה שרוצים, מתי שרוצים, גם כשהדבר פוגע/מפריע/הורס/את המסביב.
אז לא.
הילד לא יאבד את האישיות שלו, את היצירתיות שלו, גם אם ישימו לו גבולות רלוונטים.
המתבגר ההיפראקטיבי, יתמודד ויוציא את מרצו בריצה קצרה מסביב לבלוק ולא בהרסנות כלפי הסובב אותו. זה אפשרי.
האדם הדעתן יתמודד בהצלחה עם הברקסים שהוא יסגל לעצמו, ולא יגיד את כל מה שעולה על רוחו במידה והדבר פוגע באחרים.
הבריון השכונתי יחכה בתור כמו כולם. ויתן את הכבוד המגיע לזה שמבוגר ממנו בארבעה עשורים, וכבר לא רואה כל כך טוב, לא שומע כל כך טוב, אבל בהחלט מבין הכל. זה לא יוריד מאומה מהגבריות שלו.
הגברת העיתונאית, והאדון הפרופסור, ילמדו סבלנות וסובלנות מהי. וינסו לנסח את עצמם ללא גסות רוח, אגרסיביות בוטה, למרות חוסר שביעות רצונם מהמצב.
וגם האוהדים מהימין ומהשמאל, יקבלו באכזבה אבל בהשלמה את הפגנת הדמוקרטיה במיטבה, וילמדו שלא בהכרח הדעה שלהם היא דעת כולם.
האם זה אפשרי? האם זה יתכן?
לצערי לא במסגרת הלך הרוח הפושט במחוזותינו. לא, כשמילת המפתח בהתנהלות הכללית היא- ביריונות. בוודאי שלא כאשר נבחרי העם עצמם משני צידי המתרס, טורחים להשמיץ ולהכתים את המחנה שממול בכל הזדמנות, והתקשורת מלבה את האש.
וצר לי על כך. אני מסתכלת בעיניה הכחולות והתמימות של קייטי הקטנטונת, ומרגישה הרגשת החמצה גדולה שזה פרצופה של המדינה.


יום חמישי, 12 במרץ 2015

שוב יש לנו בחירות.. אבל יש. בהחלט יש עתיד.

שוב יש בחירות, וחייבים כאן להצביע
כי גם אזרח קטן קטן, יכול כאן להשפיע
ויום שבתון, זו עסקה די משתלמת
אז למה מול הרשימות, אני לא כל כך נושמת,
וגם חמצן לא מגיע לתאים האפורים
כשמתברר לי מי ומי ברשימת הנבחרים
להחליט כל כך קשה, למי להאמין
לאלה מהשמאל, או להם מהימין,
אז הרגשת החנק הולכת ומשתלטת
מול כל הסרטונים, וכל אותה פטפטת.

ביבישרה? אין מצב, הבנו איפה היינו
אספנו בקבוקים, מטוס פרטי קנינו
רבנו עם אובמה, שילמנו מלונות,
פתחנו מקלטים, חוינו אזעקות,
הגיע זמן פרידה, מספיק אותם לראות
שרהלה, הולכים, ולא להתראות.

אז אולי ציפבוז'י? אולי בהם לבחור?
הם יעשו רוטציה, ימלכו לפי התור,
הוא איש נחמד מאד אומרים האנשים
הוא איש ישר הגון, אומרות גם הנשים
אבל איפה הכריזמה? איפה המנהיגות?
אולי אצל הציפי? שם יש, זו לא טעות
היא כזו קשוחה, סוג של החלטיות
והוא עדין, שקט, מדבר כך ברכות,
הרגשה של מחזה, שוטר טוב וגם שוטר רע
זה מצליח בסרטים, אולי במשטרה
אם אפשר היה מהם לבנות מנהיג אחד
שיהיה גם דומיננטי, וגם ירוץ לבד.


אז לא המחנה, עוד אופציה הלכה
ואני עדיין כאן, מרגישה כבר נבוכה
אז לא הביבישרה, ולא הבוז'יציפ
ואני כבר מתבאסת, מתעקשת בפרינציפ
רוצה למצוא כזה, שארגיש שיש מנהיג
רוצה למצוא אחד, שהכי פחות ידאיג
והבחירה קשה מנשוא, כי אתם כולם אומרים
שאני צריכה לבחור בין שמאל ובין ימין.

לילות ללא שינה, מחשבות מתרוצצות
כי איך אוכל לבחור בלי באמת לרצות
ואתם כולכם, כאלה יודעים ומבינים,
מרצים ומסבירים, כמעט משכנעים,
אבל ההארה הגיעה בחטף
בראיון קטן, על מסך כזה רחב,
בו בוז'י מתחמק משאלה כל כך פשוטה,
האם תשב עם ביבי, באותה הממשלה.

ואז פתאום הבנתי, מחוסר התגובה,
שכולם אותו דבר, ויש לי את הברירה.
אני כאן יכולה להקשיב גם לעצמי
וללכת עם הלב, להבין את מקומי.

ולהצביע לאחד, שאותי די משכנע,
שלי מרגיש מנהיג, ולי מרגיש יודע,
יודע שילדי, מתקשים לקנות דירה,
יודע שצבא זה חובה ולא בחירה
יודע שחינוך, זו לא מילה גסה
יודע שערכים אצלינו בגסיסה
יודע ששואה זה לא מושג יבש
מכיר בגבול הדק בין נכבש לבין כובש


אולי אני טועה, את זה הזמן יגיד
אולי אני צודקת, שבוחרת בלפיד
אבל במאבק בין לב לבין הראש,
חשוב תמיד לזכור, כולנו בני אנוש
ומעבר לשכלתני, מוחלט, וגם סגור

כדאי לתת ללב, איזו נישה לאיוורור.

יום ראשון, 8 בפברואר 2015

אז תגידו בעצמכם...

 אז תגידו בעצמכם...

שישים. איך שישים? מה פתאום שישים?
אפשר לנסות ולבדוק. הנתונים היבשים כאן.
גינס משופשפים עם קרעים בברך. יש.
יודעת להוריד סרטים למחשב, ולהפעיל את הסטרימר? יודעת.
לא מזמן, טיול בדרום אמריקה, בזוג, שינה בהוסטלים, נסיעה באוטובוסים? אכן.
הודו- מקום מדהים, צבעים, ריחות, אז מה אם מבוססים בפיפי..רוצה לחזור לשם? רוצה.
שולטת בפייסבוק, נהנית מהווטסאפ, מקבלת קריז כשלא מחוברת לאינטרנט? מקבלת.
אוהבת לשמוע באוטו בווליום חזק? אוהבת.
מדברת עם "כאילו", "וואללה", "סבבה", "אחלה" ועוד כהנה? מדברת.
מכורה לסרטים כמו משחקי רעב, kill bill, האחים טרנטינו, סדרות כמו- המתים המהלכים, שובר שורות? מכורה.
משחקת עם בני 2-6 בגובה העיניים? משחקת
מצלמת את הטיל מכיפת הברזל מרסק את הטילים של החמאס? עומדת בגג, ומצלמת.
אז תגידו בעצמכם.. זה שישים זה?
נכון. יש עוד-
שומרת בנוסטלגיה את תקליטי הויניל של דמיס רוסוס, הצלליות, הטרמלוז? שומרת.
יש לי אוסף של כל סרטי הגימס בונד עם שון קונרי, ורוגר מור, אבל לא את החדשים? יש.
מתקשה לזרוק את אלפי קסטות הוידאו של מצעדי הפזמונים של שנות ה-70? מתקשה.
זוכרת את המחיקון שמחק את הצבע בסרטי הטלויזיה, ואת האנטי מחיקון שמחק את המחיקה.. המצאה הזוייה שהיתה רק בישראל? זוכרת.
שומרת את עבודת סוף התואר הראשון, שהודפסה במכונת כתיבה, ובנייר פוליו על מנת שיהיו עוד עותקים? שומרת.
מדקלמת כל מערכון של הגששים? מדקלמת.
שרה לקייטי, נכדתי המקסימה, את השיר "עגלה עם סוסה" ונזכרת ביפה ירקוני שזמרה את השיר? שרה.

אז מה? שישים בכל זאת? כנראה שכן.

מזל טוב לי, שישים מגיע החל מהערב...
   אחלה שיר...תלחצו ותהנו...

יום שבת, 17 בינואר 2015

מלחמת המפרץ שלי

1991. 24 שנים. 

צריך ניילונים אני אומרת
שטויות הוא אומר.
צריך סודה לשתיה, וסלוטייפ,  אני אומרת.
קשקוש הוא אומר.
אתה צריך להוריד את הזקן, אני אומרת.
אם בכוננות אב"ך במלחמת יום כיפור, על גדות התעלה זה לא קרה, עכשיו זה בטוח לא יקרה. ככה הוא אומר.
דו שיח יומיומי, שקדם למאורעות ינואר 1991.

לילה. בין 17-18.1 1991. נחש צפע. אזעקה.
כן, כמו תמיד, אחרי הויכוחים האין סופיים, הצלחתי. היו ניילונים בחדר של מיכל שנבחר להיות המקלט האטומי-כימי, בבית. אמנם בניגוד להוראות פיקוד העורף, יש בחדר 2 קירות חיצוניים, אבל זה מה שיש. עם זה צריך לעבוד. העיקר שיש ניילונים.
אוספת את שלושת ילדי לחדר המוגן אעלק. מיכל בת החמש לובשת בשמחה את הברדס. אמא אמרה שאת הצבעים החדשים וחוברת הצביעה יקבל רק מי שיש לו ברדס על הראש. עודד בן העשר לובש את המסיכה. בודקים, אטום. צ'ק.
ערן בן ה-12 כבר עם המסיכה מגלה פעילות מתלהבת של לוחם גרילה צעיר. אקשן תמיד היה הטריטוריה שלו. מזיז אותי עם ידי הרועדות מהיסטריית הטילים הצידה, סוגר את הדלת, מדביק את הסלוטייפ, ודוחף סמרטוט טבול בסודה לשתייה בסדק מתחת לדלת. לא מריחים את הסודה לשתייה. בשביל זה יש מסיכות.. לא?
אנחנו מוגנים לפי הוראות מטכל. הטילים לא יוכלו עלינו. בוודאות. 
אני עם המסיכה, צביקה בלי. אני כועסת, מתעצבנת. צביקה עם.
שנינו מתעלמים מהעובדה שהמסיכה על הזקן לא אטומה לחלוטין.
בומים. הטרנזיסטור מודיע שיש רעמים בחוץ. נחמן שי, דובר צהל מבקש לשתות מים. איך בדיוק לשתות עם המסיכה? מיכל יכולה. יש לה קשית.
השעה 2.00 לילה. 3.00 בלילה , 4.00 בלילה. אנחנו עדיין בחדר האטום (אעלק.)
אנחנו מתייבשים בחדר. הילדים נרדמו על השטיח. צביקה מנמנם לידם.
אני לעומת זאת צריכה לשרותים. צריכה. מאד צריכה. נורא צריכה.
בעיה. מחוץ לחדר מלחמה, טילים, גזים רעילים, מי יודע מה עוד.
בחדר כולם ישנים חוץ ממני. ואני צריכה לשרותים.
סקירה זהירה מעלה בזוית העיין את הסיר של מיכל שהורדתי מהבויידם. שיהיה. יענו שרותי שטח.
זהו. פיפי בסיר. בגילי. הקלה.
הילדים לא ראו את המחזה הסוראליסטי. אמא עושה פיפי בסיר, זה סיפור שהיה מלווה אותי לדורות. מביך.
עשר דקות אחכ, הוא מתעורר. זה עם הזקן. מפטיר לכיווני, סאדם שמאדם- אני הולך לשרותים. בלי הנד עפעף, מוריד את ניר הדבק, פותח את הדלת (וחושף אותנו ללוחמה הכימית שבאזור), והולך לשרותים.

ואני עשיתי בסיר.
1991. 24 שנים. 









יום שני, 24 בנובמבר 2014

אז מה אני בסך הכל רוצה?

תיאורית המיינד. היכולת לנסות ולהיכנס לנעלי האדם העומד מולך. האדם המנהל איתך אינטראקציה תקשורתית.
היכולת לעצור לרגע את המחשבות שלי, הרצונות שלי, התחושות שלי, ולפנות מקום לאחר. לשותף לשיח.
 אני יושבת מולכם. הורים. אתן צופים באינטראקציה שלי עם ילדכם. בעידודי, אתם מנסים להיות שותפים למשחק, למילים, לטיפול. והמחשבות מתרוצצות. סבתי היתה אומרת-
"רואים לכם על המצח מה אתם חושבים".
אז לכמה דקות אני עושה פסק זמן. מחליפה איתכם במקום. מנסה להציץ ולקרא על מה אתם חושבים, או- 
 מה אני מצפה מקלינאית התקשורת העובדת עם ילדי.

זה לא פשוט. אני  מגיע אליה עם הילד פעם בשבוע, אולי פעמיים. כבר עברנו  מערכת אבחונים מתישה, הרבה תקוות לחיים שהמציאות  ניפצה ברגע, הרבה תסכול. עצב. היא משחקת איתו. אני מסתכל. לפעמים מצטרף למשחק, אבל לא תמיד ברור לי מה הכוונה, מה המטרה. היא ממשיכה לשחק עם הילד ונותנת הכוונה. אני לפעמים מרגיש מיותר, מטופש קצת, תוהה מה אני עושה שם. ולא, הילד לא תמיד מתנהג לפי הציפיות שלי, וזה מביך . היא לא מתרגשת, ואני חונק את הדמעות. מה בסך הכל רוצים מהילד, שיוציא קולות, שיגיד מילים, שישחק ... למה זה כל כך קשה?

אני מגיע לקלינאית עם הרבה תקוות, לפעמים עם ציפיות ולפעמים בלב מרוקן ומבט כבוי.
מה אני מצפה ממנה? שתהיה סבלנית. לא רק לילד גם אלי. אני מבין לאט. קשה לי לשחק ב"נדמה לי". קשה לי לחזור להיות בן שלוש. אני גם לא ממש רוצה. אני כן רוצה שתבין שאני מאד מעוניין  לסייע, לא תמיד מסוגל, לא תמיד פנוי רגשית.

אני רוצה שתאמין ביכולת של הילד להצליח. שלא תיבהל מהקשיים שלו. שתשכיל לראות מאחורי חוסר ההיענות, הקשיים בדיבור ובהבנה, הנפנופים,  ההתנהגויות המוזרות והאקולליה, שהוא ילד חכם. מאד חכם. שתראה מה שאני רואה אצל הילד. תבונה ויכולת שאסורים כבויים וכבולים בשלשלאות האוטיזם, הדיספרקסיה, האפזיה. ושתצליח לגרום לילד להאמין ביכולותיו, למרות קשייו. שתאפשר לו ליהנות ולא רק להיאבק, שהאינטראקציה ביניהם תהיה מושתת על הנאה של שניהם.

שלא תוותר. אני יודע בתוך תוכי, שאם לא נוותר, הילד יראה מה שהוא יכול. רק שהדרך הרבה יותר קשה ומפותלת. שאם היא נסתה להקנות מיומנות כלשהיא ולא הצליחה, תנסה שוב בדרך אחרת ולא תגיד שהוא לא מסוגל.

שתגלה הבנה. לא רחמים. לא צריך ממבו ג'מבו פסיכולוגי. צריך שהיא תבין שאמנם הילד זקוק להורה במשרה מלאה, אבל כדי להגיע אליה, או למטפלים אחרים, צריך גם לשמור על מקום העבודה, ולנהל בית. אני מבין שהנוכחות של שני ההורים בפגישות חשובה, אבל אם אגיע אליה על חשבון עבודה, אני אקבל טופס טיולים, ואז אין משכורת, ואין חיים. אז אני וזוגתי חולקים בנטל. לא מרצון, אבל מכורח ומאילוצי היומיום.

שתהיה שם אם אנחנו מתפרקים מולה. שפשוט תהיה שם. אנחנו לא זקוקים למילים מנחמות. ההתפרקות קורית אחת לכמה זמן. גם הבכי שמגיע איתה. שתבין שזה בסדר. לא, אנחנו לא זקוקים לטיפול זוגי. תודה. אנחנו נופלים, ומתרוממים שוב. אין ברירה. החיים מכתיבים המשכיות.

שארגיש שהיא באמת יודעת, לומדת, מתפתחת מקצועית, ומאידך מסוגלת לשמור על דמות טיפולית שעדיין פתוחה לרעיונות חדשים. שלא תתנהל כ"אני ובלתי אין עוד". שתשכיל לשמור על צניעות, על נעימות, שלא נרגיש שעומד מולנו צוק גיברלטר שכולו אגו.

שתבין ותכיר בעובדה שלמרות שהיא למדה על קשיים ולקויות, הילד הזה הוא שלנו. עצמנו ובשרנו. אנחנו חיים אותו 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. אנחנו מכירים אותו הכי טוב. שתלמד מאיתנו את הילד, שתיתן לנו מקום כשותפים שווים בטיפול.

שנרגיש את התשוקה וההתלהבות שלה מהעבודה שבאמת יכולה להיות סיזיפית ומתישה. שתדביק גם אותנו, השפופים לפעמים, בהתלהבות של עשייה והתקדמות. זו בקשה גדולה, אבל שתשכיל להעניק גם לנו מוטיבציה ותקווה.

הילד צריך חיזוקים? גם אנחנו. שתגיד מילה טובה. שתביע הערכה להשתדלות שלנו, לניסיונות שלנו לקדם את הילד. כמו אצל הילד- שתחזק אותנו גם על ההשתדלות ולא רק על ההצלחות.

שתהיה אופטימית. פסימיות זה אנחנו. צריכים אותה אופטימית. כמו שנאמר- לאופטימי ולפסימי תוחלת חיים דומה. אבל האופטימי חי הרבה יותר טוב. שתשדר אופטימיות, ואנחנו ננסה להיצמד אליה.

אולי זו  ציפייה לא ראלית, אבל הייתי רוצה לראות את הילד רץ לחדר שלה בשמחה. נכון שהוא חייב טיפול, אבל אנחנו רוצים לדעת שהטיפול אינו עונש בשבילו.. שהוא אוהב את הטיפול ואת המטפלת.

שתהיה כנה איתנו, שתדע לשתף אותנו במה שהיא רואה. לחלק איתנו את ההתלבטויות שלה. תיתן לנו להרגיש חלק מהטיפול. אם היא חושבת שהילד אינו מסוגל להתקדם, אנחנו לא בהכרח רוצים לדעת. אבל כן רוצים להחליף מטפל לכזה שעדיין מאמין בילד.

אברא כדברא
החלפנו חזרה.

מבטיחה לנסות. מבטיחה להשתדל.


יום רביעי, 19 בנובמבר 2014

1000 כבאים לא יצליחו לכבות אותי

מטופל ה-1000.
סתם מספר. אפשר להגיע אליו בקלות רבה. להכפיל 500 ב-2. לחלק 4000 ב-4, לחבר 250 ו-750.
בקלות רבה.
מטופל ה- 1000 מוביל אחריו שיירה ארוכה של ילדים . של ילדות. לקויי שפה, לקויי דיבור, לקויי שמיעה, לקויי למידה, אוטיסטים. הרבה אוטיסטים.
מטופל ה-1000 מוביל אחריו שיירה ארוכה של הורים.
הורים מודאגים, עצובים, מקווים, סקפטים, כועסים, דואגים, פגועים, דומעים, מסורים, חלקם טרוטי עיניים, אוהבים. הרבה אוהבים.
מטופל ה-1000 מכיל קלינאית אחת. בהתחלה צעירה, מהוססת, מתנסה, לומדת, מתלהבת, אופטימית, ונכון לעכשיו כבר לא כל כך צעירה (כרונולוגית... בנפשה צעירה עדיין), כבר לא מהוססת, מנוסה, ועדיין לומדת, מתלהבת ואופטימית.
מטופל ה-1000, יושב על כסא קטן אדום, ליד שולחן קטן, ולידו זו שאמרה פעם שאין מצב שהיא תמשיך לשבת במהלך יום עבודה על כסאות קטנים גם כשיהיו לה נכדים. אז נכדה יש, והיא עדיין יושבת על הכסא הקטן, (כחול), ודוקא די נוח לה.
למטופל ה-1000 יש עיניים כחולות, חיוך ממזרי. הוא לא מדבר , הוא מתקשה בתקשורת. והוא לא יודע את המשמעות העמוקה של המספר 1000 שהוא נושא איתו עבור זו שיושבת מולו.

יום שלישי, 4 בנובמבר 2014

לדבר עם ילד אוטיסט, (או בעצם לדבר עם ילד).

הפוסט הזה נכתב בלשון נקבה. לא בטעות. לדאבוני רוב אנשי החינוך והטיפול שייכים למין הנשי. יחד עם זאת, ההתייחסות היא כמובן לגברים ונשים .
  • כדאי שהילד יבחין בנוכחותך לפני שאת מדברת. ענייני אותו, סקרני אותו, היי בטוחה שהוא מודע לקיומך לפני שאת מנסה לנהל איתו תקשורת מילולית.
  • אל תתילדי. ילדים מזהים זיוף מקילומטרים. גם אם הם אוטיסטים. הם לא זקוקים לכך שתדברי איתם בשפה תינוקית.
  • דברי רק אם יש לך מה להגיד. איך קוראים לך ילד זו שאלה די מיותרת. גם באיזה צבע החולצה שלך. לעומת זאת – שלום, קוראים לי רונית, זה לגיטימי לחלוטין.
  • אל תתחילי את השיחה בשאלה. אמרי משהו, ספרי משהו, הצהירי משהו.
  • תני זמן לדבריך לחלחל. אל תסיקי מחוסר תגובה שיש חוסר הבנה. לפעמים יש הבנה אבל ההתגייסות לתשובה קשה מידי.
  • אל תשאלי שאלות פתוחות. איך היה בגן, זו שאלה פתוחה ולא רלוונטית. במקרה הטוב תקבלי את התשובה "כיף". אבל- במה שיחקת בחצר- זו שאלה עם סיכוי טוב יותר בצידה לתשובה.
  • אל תיקחי באופן אישי התייחסות ישירה מידי, אולי בוטה מידי אולי אמיתית מידי של הילד. ילדים אומרים את מה שהם מרגישים, רואים, חושבים. ילדים אוטיסטים חסרים לרוב את ההבנה מה אומרים מתי ולמי. גם בגיל בית הספר. היכולת למניפולציה ולשקרים לבנים היא שלנו המבוגרים.
  • אל תדברי מעל לראש של הילד. את מדבר אליו, נסי לפגוש אותו בחלק מהדרך, התכופפי. שבי על כסא, כרעי על ברכיך.
  • תני לילד את הכבוד המגיע לו. למרות היותו ילד, ואוטיסט, יש לו רגשות, מחשבות. התייחסי אליו כמו שהיית רוצה שהוא יתייחס אליך.
  • אל תניחי הנחות, סביר להניח שתטעי. נסי להבין מי עומד מולך. אל תלבישי על הילד את ההתייחסות שלך לעולם. נסי לראות את הדברים מבעד לעיניים שלו. זה לא קל, אבל מי אמר שתקשורת קלה לביצוע?
  • אל תיבהלי מקולות ותנועות של הילד. לרוב הקוליות הלא קשורה, והתנועות המוזרות או רוטיניות, אינן בגללך. הם מופיעים במצב של גרוי תחושתי סביבתי שמציף את הילד, או צורך בגרייה הנובע ממצב פיזיולוגי.
  • אל תאלצי אותו ליצור איתך קשר עין. קשר עין עלול להיות מטלה הדורשת מיקוד ומאמץ. אם חשובה לך עצם התקשורת, וותרי על קשר עין במהלך כל האינטראקציה. הסתפקי בקשר עין לטווחים קצרים.
  • אל תחבקי, תנשקי, תיגעי נגיעות מיותרות. כבדי את מרחב ההתנהלות של הילד. אל תידרכי לו ברגל גסה במרחב האישי שלו.
  • אל תהיי מונוטונית . שני אינטונציה, עוצמת קול, הבעות פנים, תפקדי כמו שחקן עולה בהבימה.
  • לעולם אל תדברי בנוכחות הילד על הילד. צאי מנקודת הנחה שהוא מבין הכל. גם אם הוא לא מבין.
  • ואל תשכחי. הילד הוא ילד הוא ילד.

 תוכן  הפוסט הזה, מתבסס על שעות ארוכות, ימים, שבועות ושנים, בהם אני יושבת על כסא קטן, ומנהלת אינטראקציה עם הילדים היושבים מולי.   
למדתי ועדיין אני לומדת מה לא לעשות, ואיך להתנהל על מנת לקבל תוצאות מקוות של תקשורת אמיתית ומהנה גם לי וגם לילד מולי.
היום, אני מבינה, שהמורים הטובים ביותר שהיו ויש לי הם הילדים עצמם.