השבוע הזה תמיד היה טעון. כבד. שקט מאוד ורועש בפנים.
יש רגעים שבהם אני עוצרת ונושמת עמוק, כי קשה להכיל את עוצמת ההרגשה.
השבוע הזה תמיד היה טעון. כבד. שקט מאוד ורועש בפנים.
יש רגעים שבהם אני עוצרת ונושמת עמוק, כי קשה להכיל את עוצמת ההרגשה.
האביב כבר כאן, וחג הפסח מביא איתו תמיד תחושה של התחדשות, של יציאה מעבדות
לחירות, של סיפור שצריך להמשיך ולהיאמר – כי כל דור חייב לראות את עצמו כאילו הוא
יצא ממצרים. אבל השנה, יותר מתמיד, המשמעות הזו חדה כמו סכין.
השנה,
החירות שלנו איננה מובנת מאליה. ליבנו קרוע בין שמחה על האביב שבא, על המשפחות
שיתכנסו סביב שולחן החג, לבין כאב עמוק על אלו שהאביב לא הגיע אליהם. החטופים
שעדיין שם, בני משפחותיהם שהאביב שלהם נעצר ב-7 באוקטובר, הפחד, הדאגה, חוסר
האונים – כל אלה יושבים לידנו בליל הסדר, בלתי נראים אך נוכחים מאוד.
ובתוך כל
זה, אנחנו, בעמותת שגרירי זיכרון בגוף ראשון, בחרנו
להיות שליחים. לקחת על עצמנו תפקיד לא פשוט – לשמור על הזיכרון, לספר את הסיפור,
לתת קול למי שכבר אינם יכולים לספר בעצמם. בתוך מציאות שבה לפעמים נדמה שהעולם
ממהר לשכוח, אנחנו מזכירים. בתוך כאב שנדמה שאין לו סוף, אנחנו מייצרים משמעות.
בפסח,
אנחנו שואלים "מה נשתנה?" והשנה, השאלה הזו מקבלת משקל חדש. מה נשתנה
בלבבות שלנו מאז השביעי באוקטובר? מה נשתנה בתחושת האחריות שלנו כלפי הסיפור
היהודי, כלפי העבר שלנו, כלפי ההווה הכואב, וכלפי העתיד שאותו אנחנו מנסים לעצב?
אולי
השנה, במקום רק לשאול, אנחנו גם יכולים להשיב. השנה, אנו נשתנה. נמשיך לספר, כי
הזיכרון הוא כותב הסיפורים הטוב ביותר, להקשיב, להעביר את הלפיד. נמשיך לשמור על
האור, גם כשנדמה שהוא מתעמעם. נמשיך, כי זה מה שאנחנו, כי זה מי שאנחנו.
מאחלת
לכולנו חג חירות משמעותי, כזה שמזכיר לנו כמה אחריות יש לנו על החירות הזו. שנדע
להביא גאולה של אמת, שנמשיך לספר – כי הסיפור שלנו הוא הכוח שלנו.
חג פסח
מיטיב ורגוע שיהיה לכולנו.
גילוי
נאות, אני סתם אדם מן הישוב. לא מבינה גדולה בפוליטיקה, לא יכולה לציין רקורד צבאי
מפואר. בסהכ שחרור בדרגת סגן, קצינת חן בשריון, לא מבינה מהלכים צבאיים.
מה
שכן, מבינה אנשים. מבינה מה מוביל אותם, מה עובר להם בראש.
ויותר
מזה, בגילי המופלג, ואם לא ניקח בחשבון את מלחמת סיני, שאז הייתי תינוקת, בכל זאת
יכולה לציין אי אלו מלחמות שחויתי, שעברו על ארצנו הדוויה, ולכל ארוע כזה דובר צהל
משלו.
ומעולם..
שוב אגיד.. מעולם, לא צפיתי באדם כמו דניאל הגרי. דוברי צהל היו מופיעים לעיתים,
(נחמן שי למשל, יזכר כזה שעודד אותנו לשתות מים ולטבול סמרטוטים בסודה לשתייה. נגד
סקאדים), מדווחים, ויורדים מהמרקע.
פה,
בשעה קשה מנשוא, כזו שאף פעם לא חוינו, כשיישובים נכבשים, אנשים נחטפים ממיטתם,
צעירים נרצחים במסיבת טבע, אנשים מרוססים בעודם נוהגים בכבישי הדרום, פחדנו באמת.
לא הבנו. הרגשנו המומים, את זה לא ראינו ולא חשנו עד ה 7.10.
ואז
עלה הוא לדבר. הגרי. פעם ביום, לפעמים פעמיים. הישיר מבט. הרגיע, דיווח, לעיתים על
אסונות, לעיתים (רחוקות) על שמחות והצלחה בשחרור חטופים. אבל הכל בשלווה. בכנות.
בביטחון.
והוא
היה היחיד. שוב אכתוב את זה, היחיד, שאיפשר לנו קצת חמצן, קצת תחושה שיש על מי
לסמוך.
אף פעם
לא צפיתי בדובר צהל, שנכנס לאזורי מלחמה כמו הגרי. יורד למנהרות, מציג את האמת
הקשה ביותר, לפרצוף. בלי התיפיפות, בלי הסרה, בלי להסיט עיניים.
כנראה
שבדיוק בגלל הכנות, הישירות, המוסר, האדם שהוא, הוא לא בא בטוב לקובעי העמדות. אני
באמת לא רוצה להכפיש את זמיר. מקווה בשביל כולנו שהוא אדם ראוי. אבל כשזו אחת
מהפעולות הראשונות שהרמטכל החדש, עושה בתפקידו, להזיז החוצה את האדם שאיפשר למדינה
שלמה לנשום כשהאוויר היה כל כך דליל, לתפקד כשהלב מוצף, והפחד משתלט, זה מסיט אותי
מחשיבה חיובית. זה מה שחשוב לעשות כסיפתח לתפקיד? (ואין לי ספק, שעשית כמה אנשים
לא ראויים, שמחים, במהלך שלך, ויותר מהכל מקווה שמניעים זרים לא גרמו לך לעשות את
המעשה. כששמעתי שההוא המליץ עליך לתפקיד, וכנראה גם משענת חייו, פה חשדתי).
עם כל
הרצון הטוב לפרגון, פה רוסקו שאריות הביטחון שלי.
תודה
לך תאל הגרי. בשבילי היית ונשארת דובר צהל זה שהצליח לאפשר לנו לתפקד ולנשום.
יותר
מאשמח לראות אותך נושא בתפקיד משמעותי, גם אם לא צבאי, בהמשך..
אני ארגיש בטוחה יותר עם אנשים כמוך.
לפני
שנה בדיוק, בתאריך 28.2, החלטת שמספיק.
כמו
הליידי שהיית כל חייך, ככה גם סיימת אותם. בצהרי אותו היום, שבת, לפני שנה, השתעלת
קצת, ואני, בתמימותי, הגעתי, חיבקתי, השארתי לך סירופ נגד שיעול.
לא ממש
ידעת מי אני, אבל כדרכך, חייכת ואמרת שאת מרגישה בסדר. סתם משתעלת קצת. בדיור המוגן התעקשו על בדיקת קורונה, שכמובן
יצאה שלילית לגמרי. סתם שיעול, אמרת וחייכת.
בלילה
כשהוזעקתי אליך, כבר התקשית לנשום, כבר לא ראית אף אחד. ישבתי לידך, ליטפתי לך את
המצח, החזקתי לך את היד, וידעתי. ידעתי שאלה הרגעים האחרונים שלך, ופשוט חיכית, באלגנטיות
האופיינית לך, שאגיע.
זכרתי
את מה שמומו, אמא שלך, סבתא שלי, אמרה לי כשאבא נפטר. שצריך לדעת לשחרר. ואמרתי לך
בקול, שאני משחררת אותך. שתלכי לדרכך. שלא תחששי. שהגיע הזמן. שתפגשי סוף סוף את
אמא שלך, (סבתא שלי), ואת אחותך ואחיך שאותם את כל הזמן מחפשת.
ואז
באמת נשמת את נשימותיך האחרונות, בעוד אני מחזיקה את היד שלך, ולא נשמת יותר.
ואני,
כל כך הרבה יש לי לספר לך. על שלושת נכדיך המופלאים, על ששת ניניך המדהימים, על זה
שהבת שלך, חגגה את העשור החדש לחייה, את זה שאני מספרת את סיפור חייך, כמו שביקשת
ממני, ואמרת- חייבים לספר.
רוצה
לספר לך על זה שסוף סוף הוצאתי ספר חדש, שאני בסדר, למרות שיחד איתך, נעלמו לי כל
האנשים שאיתם גדלתי, וחלקתי חוויות ילדות והתבגרות.
אני
בסדר אמא. מתגעגעת אליך מליונים. ואוהבת אותך עוד יותר.
|
שָׁמַיִם בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים
עָלַי כִּי הַלֵּב מְנֻפָּץ
הָעֵינַיִם דּוֹמְעוֹת, שָׁמַיִם בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים
עָלַי כִּי אֵין כְּבָר אֲוִיר,
הַמִּלִּים הֵן אִלְּמוֹת |
תְּמוּנָה שֶׁל אֵם שֶׁאֶת
בָּנֶיהָ מַחְזִיקָה תְּמוּנָה שֶׁל אֵם, עִם מַבָּט
שֶׁל בְּעָתָה עוֹטֶפֶת וּמַגֵּנָּה עַל
שְׁנֵי רָאשִׁים כְּתֻמִּים וְאֵין מַצִּיל, וְאֵין עוֹנֶה
וְאֵיפֹה הַיּוֹשֵׁב בַּמְּרוֹמִים |
|||
|
אֲרוֹנוֹת קְטַנִּים שֶׁל
מָוֶת, אֲרוֹנוֹת שֶׁל אָבְדַן, וְיוֹדַעַת שֶׁצָּרִיךְ,
לֶאֱגֹר עוֹד כּוֹחוֹת כִּי אֵין רַחֲמִים בְּלִבּוֹ
שֶׁל רוֹדָן וְזֶה עוֹד יַמְשִׁיךְ,
הַשָּׁעוֹת הַקְּשׁוּחוֹת |
וְעִם הַתְּמוּנָה הַזּוֹ
שֶׁלֹּא תִּמָּחֵק מִלֵּב ןעם הַשֶּׁבֶר, הָאֵימָה,
הַכַּעַס, עִם הַכְּאֵב עִם מֶמְשָׁלָה כָּל כָּךְ
הַרְסָנִית וְלֹא רְאוּיָה עִם קְבוּצַת אֲנָשִׁים,
נַצְלָנִית, מְנֻתֶּקֶת, הֲזוּיָה |
|||
|
וַאֲנִי שֶׁרָאִיתִי אֶת
שֶׁלֹּא אֲמוּרִים לִרְאוֹת וְרָאִיתִי טֵרוּף, וְרָאִיתִי
זְוָעוֹת, וְלֹא הֶאֱמַנְתִּי לְמַרְאֵה
הָעֵינַיִם הֵם לֹא אֲנָשִׁים, הֵם
מִפְלָצוֹת עַל שְׁתַּיִם |
בִּשְׁבִיל אֵלֶּה שֶׁאֵינָם,
שֶׁנִּבְזְזוּ, שֶׁנֶּחְטְפוּ בִּשְׁבִיל הַנְּשָׁמוֹת
הַטְּהוֹרוֹת שֶׁנִּקְטְפוּ אֲנַחְנוּ נִחְיֶה, כְּעוֹף
הַחוֹל שֶׁחוֹזֵר וְקָם כִּי זֶה מָה שָׁנִתָּןֹ
לַעֲשׂוֹת לְזִכְרָם, לְמַעֲנָם. |
|||
|
וּמִכָּל הַמַּרְאוֹת
בְּסִרְטוֹנֵי הָאֵימִים כְּשֶׁכְּבָר הֵבַנְתִּי
שֶׁאֵין טִפַּת רַחֲמִים יֵשׁ תְּמוּנָה אַחַת שֶׁלֹּא
נִתֶּנֶת לִמְחִיקָה שֶׁנֶּחְרְתָה לִי בַּלֵּב,
וְאִי אֶפְשָׁר לְהַדְחִיקָהּ |
רונית ולגרין |
ולפני הכל. להחזיר את כולם. עכשיו.