אני מאמינה להורים...

כשהורים שיושבים מולי בקליניקה, ואומרים לי- "אני יודע שהוא מבין",  אני לא מרימה גבה בספקנות.

כשהורים אומרים לי- "בבית הילד מדבר", אני מאמינה.

כשהורה אומר לי- "אני בטוח שהוא מבין"- אני מאמינה.

כשהורה אומר לי "לא טוב לילד שלי בגן"- אני מאמינה.

כשהורה אומר "הילד מסוגל"- אני מאמינה.

הורה - ילד זה קשר מסוג אחר. קשר שלא מצריך מילים, לא מצריך שפה. קשר שלא מצריך מההורה להיות בוגר אוניברסיטה, או מומחה בלקויות שפה ותקשורת. או חכם גדול, או מבין גדול. זה קשר אחר. זה חיבור מסוג אחר.

ולכן אני מאמינה להורים.

הורה-ילד זה קשר שלא מצריך מהילד להיות מחונן, מבריק, מוצלח, מוכשר. 

קשר הורה - ילד זה חיבור נשמות. ההורה מרגיש את הילד. יותר מכל איש מקצוע, חכם ככל שיהיה, מנוסה ככל שיהיה. ואילו הילד מצידו מרגיש את ההורה. יודע בדיוק מתי זה שמח, מרוצה, גאה מאושר, ומתי ההורה מאוכזב.

ואפילו מתי החיוך של ההורה, או המילה של ההורה אינה משקפת את ההרגשה האמיתית שלו.

הורה מבין את הילד. מבין את השמחה שלו, מבין את המצוקות והקשיים שלו. כואב איתו ביחד על הכישלונות, חווה איתו ביחד את ההצלחות. כמה קשה להורה לראות את הילד שלו דחוי. כמה קשה לראות כהורה את הילד שלו אומלל. אפילו כשכואב לו- ההורה מרגיש את הכאב. לדעתי (מבלי להיות פולניה...) ואולי אפילו בעוצמה גבוהה יותר.

כי מה אנחנו רוצים כהורים- שהוא יהיה מאושר. שהוא יהיה מסופק. שהוא יגשים את עצמו. שהוא יחייך.

אנחנו אנשי המקצוע והטיפול, מתנהלים עם ומול הילד במהלך שעות העבודה. אבל אח"כ הילד הולך הביתה. ואנחנו חוזרים הביתה. אנחנו חוזרים לשלנו, וההורה נשאר להתמודד עם הקשיים, הטנטרומים, הסטימולציות, ההתפרקות, הצעקות, חוסר השינה, חוסר התיאבון, התנועתיות.

ולכן- אין כל סיבה שההורה יאמר לי שהילד יודע, אם הוא לא מרגיש כך. הרי שמטרת העל שלנו כהורים זה לתמוך בדיוק במקומות שקשה. ההורה משקיע ממיטב כספו, האנרגיות שלו, הזמן שלו על מנת להגיע לטיפול שיקדם את הילד. כאן אין טעם בהעמדת פנים, בהגזמות, ובגוננות יתר.

התשוקה העזה לראות את הילד מתפתח, מתקדם, לומד, מצליח, ממוקמת אצלינו המטפלים רובה בקוגניציה. וקצת ברגש.  אצל ההורים תשוקה זו תופסת מקום נכבד בחדרי הלב.

ולכן- אנחנו נילחם למען הילד, עד כלות היכולות המקצועיות שלנו. ההורים לעומתנו ילחמו עד טיפת דמם האחרונה, ועד נשימתם האחרונה.

אני מאמינה להורים.

אני וההולכים על ארבע (זהירות סאגה...)

קראו לו גומי. קטן, פרוותי וחום. לא היה ברור של מי הוא. מסתובב ברחוב שלי בתל אביב, מכשכש לכל מי שנותן לו תשומת לב. נהגתי להכניס אותו הביתה כשאמא היתה בעבודה. היא לא ממש אוהבת כלבים אמא שלי. סיפרתי לו את הסודות הכי כמוסים שלי. האכלתי אותו. ושיחקתי בנדמה לי. כאילו הוא שלי. לפני שאמא חזרה מהעבודה הייתי נפרדת ממנו, וומוציאה אותו מהבית, הוא אף פעם לא הבין את השינוי בעמדות שלי.  כשתתחתני ויהיה לך בית משלך, אז תקני כלב. לא אצלי בבית. אמרה אמא.

אז התחתנתי. ושנה אחרי, בעוד אני בחודש שלישי להריוני הראשון, לקחנו אותו. וולדו-פפר קראו לו (במסגרת "עכשיו כבר מותר לספר" קראתי לו על שם מפקד הבסיס שלי, שלא היה סימפטי בלשון המעטה, ועד היום לא ברור לי למה הגיע לכלב שלי להיקרא על שמו.). פוינטר. לבן עם כתמים שחורים. בן חודש. קטנטן. תוך מספר חודשים גדל לכלב צייד אמיתי. אנרגטי. כל חזרה הביתה היתה כרוכה בגילוי מרתק ולא מפתיע. פעם העט נאכל, פעם הנעליים, ופעם הספר מהספרייה.  כך וולדו היה מרחיב את עולם הטעמים שלו. טועם וגורס כל דבר. כשהיינו יוצאים לשדה, הוא היה מתפלש בערמת הצואה הראשונה שהיה מוצא.  כשתהיתי אם יש לי כלב עם הפרעת אישיות זכיתי לתשובה המלומדת- זה אינסטינקט של כלב צייד.. הוא מסווה את הריח שלו. נו טוב.. בהחלט מסווה.. צחנת הקקי נדפה למרחקים.

כשוולדו היה בן מספר חודשים קרה פיצוץ בתעש ברמת השרון. זגוגיות התנפצו, סדקים בקירות, התריס עף לתוך הבית. וולדו נדחף בהסטריה אל מתחת לספה. שכב ורעד. הצלחתי להוציא אותו אבל מאז כל רעש קטן גרם לו לשוב ולרוץ אל מתחת לספה.

ואז ערן נולד. בני בכורי. וולדו הרגיש שחובתו להגן על הפעוט. לזוועתה של אימי, הוא קבע את מקומו ליד ערן, כשזה הקטן היה על השטיח, ודאג כמו אמא פולניה לכסות את הקטן בליקוקים, לשחק איתו בעדינות.

כשוולדו היה בן שנה, טיילנו עם ערן בעגלה. בשנייה של חוסר תשומת לב הוא ברח. רץ לכביש. שנייה גורלית. המכונית נסעה במהירות בכביש הצר ליד ביתינו. הכלב נפגע. שבר את המפרקת. המכונית לא עצרה. גם לא האיטה. היום קוראים לזה פגע וברח. במהירות שהמכונית נסעה לנהג לא היתה כל אפשרות לזהות אם פגע בכלב או בילד. והוא ברח.

ספוטי הגיעה אחרי כעשר שנים. בוקסרית מתוקה וקטנה. שוב בת כחודש וחצי. שוב סמרטוטי הרצפה מככבים, עיתונים עם פיפי, חלונות פתוחים לאוורור. הילדים, כבר שלושה במספר, ערן עודד ומיכל, מאושרים. גם אני. צביקה מעט פחות, אבל מקבל עליו את הדין באהבה. בוקסרים –גזע המקביל לילד קטן ואנרגטי. לב זהב, ושובבות אין קץ. מי שלא מכיר נרתע מהפרצוף הבוקסרי. מי שמכיר- נמס. לספוטי היה אופי ברור ואגוצנטרי. אתה אהוב עליה, היא משחקת איתך. אתה לא אהוב עליה היא הולכת לישון. באים הביתה חברים והשעה מאוחרת? היא ישנה בפינתה הקבועה.. הנחירות רמות, וכולם צוחקים.

במצבי שמחה היא קופצת. סוג של בורג לאחור עם פליק פלאק. עד היום זכור לי הפרצוף המבועת של שליח שצלצל בדלת, ושאל לפשר הקפיצות המשונות, ואני בדחף של רשעות אמרתי לו שככה בוקסרים מתנהגים לפני שמתקיפים. הספרינט שהוא נתן החוצה לא היה מבייש לוחם בסיירת מובחרת.

ספוטי ואנחנו היינו מאושרים ביחד. עד אותה שבת שהכלבה החלה להתנהג מוזר. ללכת ולהתנגש בקירות, ליפול, ולגלות סימפטום הנקרא ניסטגמוס. תנועות לא רצוניות בעיניים. האבחנה הגיעה מהר. גידול בראש. הנחיתה היתה קשה. ההידרדרות גם. ואחרי תקופה קשה של תרופות נגד אפילפסיה, ההחלטה להרדים הגיעה. חיבקנו. בכינו חיבקנו ונפרדנו.

פה הזוגי אמר שצריך הפסקה. קצת בית נטול כלבים. אולי של כמה חודשים, אולי יותר. הנימוקים היו משכנעים. זו עבודה קשה, מחוייבות, בלגן, פרידה קשה, באמת שהשתכנעתי.

ואחרי חודש היתה צויס בבית.

צויס נמצאה ברחוב כשהיתה בת חודש. כלבונת יפיפיה, עם פס אייליינר שחור בעיניים. כבר מראש הבנו שזה לא יהיה פשוט. פחד להיכנס למכונית. פחד בלתי מוסבר משקיות ניילון. פחד ממש פוביה מרעמים וזיקוקים, שאחרי חשבון פשוט גשם=רעם, התרחבה לפחד מגשם. התקפי חרדה שהתבטאו ברעד נוראי, זנב דחוף בין הרגליים. ופשוט חוסר תפקוד.

התייעצנו, אהבנו, היינו סבלנים, וזו גדלה לכלבה מדהימה, עם רגישות עצומה למצב הרוח שלנו, ועם הבנה שכשיש רעמים, המקום הבטוח ביותר זה המקלט. וכך, בלילות החורף הגשומים והרעומים, מצאנו עצמנו עם כלבה שיושבת במקלט ומצויידת בכדור וליום להרגעה.

אבל השנים איתה היו מדהימות. אהבה ללא גבול וללא תנאי, שמחה לכל אדם שנכנס הביתה. כלבה גדולה, עם נביחות בס, שרק אוהבי כלבים אמיתיים הצליחו להבין שאלו נביחות שמחה וידידות.

התרגלנו לדבר אליה. לספר לה הכל. והיא הקשיבה, בעיניה החומות והחכמות, וכאשר זיהתה מצוקה או קושי מייד מיהרה לנחם, ללקק, לכשכש בזנב, ולהראות כמה היא שייכת.

המלנומה הממאירה נראתה לנו בהתחלה כנפיחות בחניכיים. חשבנו שהבעיה זמנית, יעבור. ולא כך. החלטנו להילחם. לא לוותר עליה בקלות. איך אפשר.
המלחמה לחיים כללה ניתוחים, כימותרפיה, כדורים, והיא, המשיכה לכשכש בזנב. גם כשלא יכלה לאכול, עדיין הראתה לנו עד כמה היא שמחה לנוכחותנו, בוטחת במעשינו, אוהבת.
כשהגענו למסקנה שלא יותר, שלא מגיע לה לכאוב יותר. היא הורדמה בזרועותינו, חבוקה בידינו כולנו. זה מותר החיה מהאדם, אמר הוטרינר המקסים שלנו.. אנחנו יכולים לעזור לה במקרה שהסבל גובר על החיים.

הילדים גדולים. כבר לא בבית. אהבת הכלבים דבקה גם בהם. עודד וליסה מגדלים את אינג'ה. ערן וענת מגדלים את לאצ'י. 

אני, פה קצת נשברתי. חצי שנה הבית היה ריק מכשכושי זנב, מקולות צלצול הקולר השועט במדרגות לקראתי. פתאום אני מבינה כמה ביטחון נתנו לי הולכי על ארבע. מתחילה להסס לפני פתיחת דלת לצלצול הפעמון. נעשית חשדנית לרעשים בלתי ברורים. מרגישה סוג של בדידות כשנכנסת הביתה לבית ריק. פתאום אני מבינה כמה היו ההולכים על ארבע חברים נאמנים, ללא תנאים, וללא גבולות.

הזליגה לכיוון כלב חדש החלה לפני כחודש. פתאום אני עושה לייק לכל העמותות לכלבים שבסביבה. פתאום מתחילה להסתכל בתמונות כל הנטושים והבודדים, הבוגרים והגורים. הפעם הדילמה היתה יותר קשה. הילדים כבר לא בבית, חלוקת הנטל תהיה על שנינו בלבד. והרי אנחנו אוהבים לצאת, לטייל, לנסוע. שוב תחושת האחריות איפה להשאיר, ןלצידה יסורי המצפון  האם להשאיר. הבית שוב תחת שליטה מוחלטת. מסודר. האם להיכנס שוב לבלגן?

הלכנו ליום אימוץ לגורים. אני, מיכל שהצטרפה לדילמות, וזה שאיתי שהולך באהבה כבר 35 שנה אחרי הטרופים של אשתו. הלכנו. רק לראות, אמרתי. 

עיתונים פרושים על הרצפה במקומות אסטרטגים.

בריקדות בצורת קופסאות קרטון, מוזזות בשעות שאנחנו בעבודה על מנת לתחום אזור נקי מהשמדות.

החלונות פתוחים לאוורור, והמגב והסמרטוט מוכנים לפעולה בכל רגע.

רמת החיים עלתה קומה, הנעליים לא על הרצפה, וכל דבר אכיל מחוץ להישג השיניים הזעירות.

והבית חי.

תינוקת חדשה הגיעה הביתה.

באנג'י - ברוכה הבאה.

וולדו-פפר 

ספוטי

צ'ויס

באנג'י

דור שני.

מה זה דור שני לשואה בשבילי?

דור שני לשואה בשבילי זה רדיו ישן, במטבח, כזה שהנורית בו צריכה להידלק ולוקח לה כמה דקות, המשדר בווליום חזק את משפט אייכמן, את העדויות בקול רועד של השורדים, את התובע במשפט- גדעון האוזנר, שפתח ואמר -

 "במקום זה בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן, אין אני עומד יחידי; עמדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים. אך הם לא יוכלו לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם: אני מאשים! מפני שעפרם נערם בין גבעות אושוויץ ובשדות טרבלינקה, נשטף בנהרות פולין, וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה. דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את כתב האישום הנורא".  

את אמא מסתובבת בבית חסרת מנוחה ולא מפסיקה לבכות, ואבא שכועס ואומר- את לא צריכה להקשיב לזה שוב ושוב, תסגרי את הרדיו.. והיא, ניצולת אושוויץ, לא סוגרת. שומעת ובוכה.

דור שני לשואה זה אמא לוקחת אותי, בת החמש לבריכת גורדון, שם יש מלתחה גדולה משותפת לנשים. ואנחנו הולכות הביתה כשבגד הים הרטוב לגופנו. ולשאלתי- אמא למה לא נתלבש במלתחה? היא , שבגיל 17 נאלצה להתפשט לעיני הקלגסים הנאצים ביחד עם עשרות הנשים היהודיות מסביבה, מפטירה בכעס- לא מתפשטים במלתחה משותפת כולם ביחד.

דור שני לשואה זו אני בגיל 10, עומדת לפני אמא, כשתחושת הסטירה המצלצלת שספגתי עדיין מורגשת בלחיי, כי איך העזתי לאמר לה שאלה שעובדים בבית ליד, בשגרירות הגרמנית שבחרה את משכנה בדיוק ליד הבית שלנו, בחורים גרמנים, איך העזתי ואמרתי שהם- נאים למראה, בלונדינים, גבוהים עם עיניים כחולות.

דור שני לשואה זה להבין שאין לנו פמוטים, או חנוכיה, או כוס הבדלה מבית סבתא. גם לא תמונות, גם לא כלום. אין. כי בית סבתא על כל הרכוש שבו, הוחרם על ידי שכניה כאשר הוציאו את סבא,סבתא וילדיהם לגטו ואחכ למחנה ההשמדה באושוויץ.

דור שני לשואה זה לשאול את אמא שוב ושוב- איך לא חיפשתם את סבא, אבא שלך,  כשיצאתם משם, מגיא ההריגה, והוא לא חזר. ואמא חוזרת ואומרת בפשטות. אין את מי לחפש. אין אף אחד. כולם מתו. אבא קבור באחד מעשרות ואלפי בורות ההריגה.

דור שני זה לקרא, כאחוזת אמוק, את קצטניק- יחיאל די נור, את לנה קיכלר, את ויזל. לקרא ושוב לקרא ושוב לקרא.

דור שני זה לצעוד במחנה ההשמדה אושוויץ, לחפש את הצריף ששמעתי עליו כל כך הרבה, לגעת בדרגשי העץ, לנסות ולצלול במרחבי הזמן ולהבין שכאן שכבה אימי, בת ה-17, אחותה, סבתי, לעמוד בנקודת הסלקציה בה ציווה מנגלה עליהן לפנות לצד החיים, לראות בדמיוני את פניהם של ילדי, ערן, עודד ומיכל, ולנסות להבין איך..איך נפרדים מילדים, מהורים. להסתכל בערימות המזוודות ולנסות לראות אולי אזהה את שמה של סבתי על אחת מהן. לעמוד ליד הר האפר בטרבלינקה ולהבין שמשפחתי פה. חלק מאותו הר עצום ונורא.

דור שני זה לשמוע שוב ושוב, מגיל צעיר ועד היום, ללא הרף, על צעדת המוות, על הסלקציות, על המכות, על הגהינום. כן, יש שלא מדברים. שלא מספרים. אני לעומת זאת נולדתי, גדלתי, התבגרתי על סיפורי מחנה ההשמדה. אלו ליוו אותי כצל ומלווים עד היום.

דור שני זה להבין, שאנחנו לא יכולים להבין. הצללים הולכים איתנו ברקע. לפעמים לפנינו, לרוב אחרינו. אבל הם שם. כל הזמן.

איך שגלגל מסתובב

פסח.

אני אוהבת ארוחות חג. איזו אווירה מיוחדת באוויר. הולכת עם הילדים, שלושה במספר לקנות בגדים חדשים. לבנים חולצות לבנות. לבת, שמלה חדשה. אחר כך, מתחילה לתור בחנויות כלי בית. מפה חדשה, מפיות תואמות, כלי הגשה חדש, משהו שייתן הרגשה של חג, של מיוחד, של לא יומיומי.

ואז מגיעים הבישולים. בפסח יש סגנון קבוע. מרק עם קניידלך, גפילטא, כבד קצוץ, ועוד כהנה..

הבית מצוחצח. כבר חודש לפני פסח אני תופסת מוטיבציה לא ברורה לסדר וניקיון. הקטנה מודיעה לי שאין מצב שהיא שואלת קושיות, למרות שהיא בהחלט שולטת בחומר. הבנים מתנדבים לסייע. כולם מתרגשים לקראת...

שבועיים לפני החג אני כבר מדסקסת עם חברתי הטובה, אחותי ושכנתי לבית, (כל אלו מתנקזים לאותה אחת) קינוחים, עוגות, ועוד מיני מטעמים שאפשר להכין לסדר.

בערב החג מופיעים הורי, סבתי, גיסתי, דודים, בני דודים. השולחן ערוך, האגדות כבר במקום, ריחות תבשילים באוויר, ואפילו הכלבה מתרוצצת בהתרגשות במחשבה על מה שמחכה לה בצלחת בהמשך..

את האגדה קוראים בתורות. כל אחד קטע. הילדים קוראים ברצינות תהומית, נהנים לשיר את השירים שלמדו בבית הספר.

פסח.

עברו שנים. הגיע הפסח זה שמגיע בכל שנה. והפעם פסח קצת אחר.

הילדים כבר לא גרים בבית. חלקם נשואים. למותר לציין שאני כבר לא הולכת איתם לקנות בגדים חדשים לחג. חברתי הטובה (כן, עדיין אחותי, אבל כבר לא שכנתי) לא נגישה כבעבר. על מנת להגיע אליה צריך לקבוע, לנסוע, לא לצאת בכפכפים וטרנינג לדלת ממול.

מוטיבציה לסדר וניקיון יש אבל בהחלט מצומצמת. נו טוב, הראיה לא מה שהיתה פעם, אז לא רואים אבק למשל..וגם סדרי העדיפויות השתנו...

מפות יש בלי עין הרע בלי סוף, וכנל פיירקסים, כלי הגשה, ובעצם הכל, בכל הגדלים ובכל הצבעים. כבר אין התרגשות של לחפש חדש..

אבי, סבתי גיסתי ודודי כבר לא עימנו. קטנטנים עדיין אין. מפלס הגיל הממוצע רק עולה. המבוגרים, גילם נע באזור  התשעים. גיל הזהב קוראים לזה. למותר לציין שהשיחה עימם מסביב לשולחן כבר לא קולחת..הם מגיעים לארוחה, אבל די מנותקים, מתקשים להקשיב, עסוקים בעצמם, מכונסים.

הכלבה הורדמה לפני כחצי שנה.. הבית נטול כשכושי זנב, ונביחות שמחה.

חלקם של הילדים מגיע. החלק האחר הולך למשפחה מהצד השני.. יש תורות...

את האגדה אנחנו קוראים. חלקית. עד האוכל. כשאנחנו שרים אני קולטת חילופי מבטים של הילדים (כבר לא ממש ילדים בעצם, אבל תמיד ישארו אצלינו ילדים) שאומרים- נו טוב, נהיה סבלנים לזה, האוכל תכף יגיע. אחרי האוכל אין סיכוי לחזור לקריאת ההגדה.

נאמר- איך שגלגל מסתובב.. כרגע הסיבוב נמצא ב-שלב 180 המעלות. מחכים בסבלנות לסיבוב מלא.

חג שמח.

(הקטע הזה נכתב בפולנית...)

דברים שהילדים שמחים ללמד אותי.

אנחנו מלמדים אותם. על החיים, על אנשים, על עצמם.
אבל גם הם, הילדים מלמדים אותנו. הרבה. אלו רק חלק מאמיתות שאני למדתי מהילדים...לא הכל הפנמתי, לא הכל אני מיישמת.. אבל כשבוחנים את הדברים- כמה חכמה טמונה בכל דבר... כמה אמת...

אז מפי עוללים ויונקים-

אם אתה שמח- תראה את זה. אם אתה עצוב- תראה את זה.  אל תפנים. לך עם הרגשות שלך...ועדיף בקול רם...

הפסדת במשחק- מותר להתעצבן.  מותר להיות עצוב. ניצחת? אין שמחה גדולה מזו. (ריקוד גשם אינדיאני גם בא בחשבון)

אתה אוהב מישהו- תראה את זה. גם בחיבוק.

גם אם אמא רוצה, לא מוכרחים לנשק כל דודה.

כשדודה מנשקת אותך, מותר לנגב.

חיבוק  זה משוב הכי טוב שאפשר. דובונים או צ'יריוס- עוד יותר.

עבר אמבולנס- הצטרף ליללות הצופר- אין לכם מושג כמה זה משחרר.

סוס נדנדה זה מרגיע. אם הסוס קטן מידי לגודל שלכם, אפשר לעבור לכסא נדנדה או ערסל.

עייף- לך לישון. הטעויות הגדולות ביותר נעשות כשאנחנו עייפים.

בכי טוב משחרר.

גם לצעוק מידי פעם, פותח פקקים בנשמה.

לשיר בקול רם. גם אם אתה מזייף. גם אם אתה משבש את המילים. ואגב- כמה הס-פן-תעירים היו בכל ביצה?

סיפוק מיידי. למה לחכות? עכשיו. מהר. מייד.

מכוניות מתנגשות זה כיף. עדיף גדולות שיושבים בהן, אבל גם קטנות שנוסעות על השולחן עושות את העבודה.

כשלא מבינים זה מתסכל.

לגעת בנקודות הקושי שלך יוצר  אנטגוניזם. לא רוצה לשתף פעולה בתחומים שקשה לי. למה שלא נעבור למה שאני טוב בו?

אם אני אוהב אותו- אני מחבק אותו. אם אני לא אוהב אותו הוא לא קיים.

פלסטר מרפא פצעים. במיוחד כזה שיש עליו ציור של מיקי מאוס.

נשיקה של אמא עוד יותר.

כשמקבלים מכה מהשולחן, לגיטימי להרביץ לשולחן בחזרה. להגיד לו "פוי שולחן" זו תוספת. לא מוכרחים.

כשרעבים אוכלים. כשצמאים שותים.  כשצריכים לשרותים הולכים. עדיף מייד.

להסיע מכוניות במסלול זה כיף. להעמיד אותן בשורה יותר.

אי אפשר לשנות סדרי עולם.. אם היה ירוק -צהוב- אדום, כך יהיה גם אח"כ. וגם אח"כ. ואח"כ.

למה לערבב אוכל בצלחת. יותר עדיף כל אוכל לחוד. כך מרגישים את הטעם יותר טוב.

צבעים בצלחת לא מתערבבים.

שניצל, פסטה, וקטשופ זה גורמה.

עשבים במרק- זה לכלוך בלתי נסבל. (מי אמר פטרוזיליה?)

להסתכל ברעש לבן בטלויזיה יותר מרתק מחדשות.

בכבאית נוסע סמי הכבאי.

לכל הקיפודים קוראים שמואליק.

להקיא באוטו על המושב- מעצבן את אמא.

לנסוע באופניים בכביש- גם מעצבן את אמא.

לעזוב לה את היד בכביש- אמא מאבדת את זה לגמרי.

להכניס מזלג בשקע של החשמל- מעצבן את אבא.

פתק בחולצה- זו תחושה בלתי נסבלת. כנ"ל הגומי של הגרביים, והרעש של מנורת הפלורוסנט.

בגלל שקר לאמא אני לא חייב להחליף את בגדי הקיץ לחורף.

לא בטוח שהעכבר יודע שהוא אוכל גבינה צהובה.

זה שאמא הולכת לעבודה ואבא הולך לעבודה לא אומר בהכרח שאני צריך ללכת לגן.

לא, לא התגעגעתי לקלינאית, התגעגעתי למשחקים שלה. מאד.

אתם יודעים איך קוראים לי. אז למה לשאול כל פעם מחדש?

והשמיים נעשים כחולים יותר...

זו לא מסקנה המבוססת על מחקר אקדמי, על תוצאות סטטיסטיות, על שיטות מחקר איכותניות או כמותניות.

זו מסקנה אליה הגעתי אחרי שנים של התנהלות חברתית, עם אנשים שהכרתי, מכירה, או לחילופין פוגשת במהלך היום-יום ללא חילופי דברים ורבלים.

כשאתה מחייך אל העולם- הוא מחייך אליך בחזרה.

כשאתה מחייך אל העולם, אתה מרגיש טוב יותר, והיום נעשה בהיר יותר.

מקור המסקנה הזו בניסים. גיסי. מנוחתו עדן. ניסים היה אדם חולה. מזריק לעצמו לפני כל ארוחה בגלל מצב סכרתי מתקדם, נעזר במקל הליכה בגלל בעיות במפרק הירך, ובנוסף על כל אלה, מחלת הסרטן שכרסמה בו. מחלה ארורה שתקפה אותו מספר פעמים, כאשר כל פעם כמובן היתה מלווה בכימותרפיה, הקרנות, ושלל תופעות לואי לא פשוטות.

כשהייתי מתקשרת לניסים לשאול לשלומו- הוא היה מחייך. לא ראיתי אבל יכולתי לשמוע את החיוך בקולו. מצויין, הוא היה עונה. שלומי מעולה. ולא. לא היתה בו טיפת ציניות. אמיתי לגמרי.

יום אחד לא התאפקתי-

מה כל כך מצויין? אתה הרי חולה, במצב לא משהו, בכאבים, מאושפז, מה כל כך מצויין לך?

וניסים ענה בפשטות- יש לי שתי אפשרויות- להגיד שאני מרגיש זיפת, קשה לי, אני פסימי, החיים בזבל, ואז לסגור את הטלפון ולבכות על מר גורלי, או להגיד מצויין. אחרי כמה פעמים זה כבר אפילו לא קשה, להגיד- מצויין. ואחרי עוד מספר פעמים קורה משהו מופלא.. אני מתחיל להאמין בזה.. ואפילו מרגיש טוב יותר.

או קי. הבנתי. והתחלתי לעשות שיעורים. מאז כל מי ששואל אותי לשלומי- מקבל תשובה אופטימית מחוייכת. ואז נוכחתי לדעת שהוא צדק. כשאנחנו מחויכים, זה מקרין בראש ובראשונה עלינו, ולרוב העולם מחייך אלינו בחזרה.  אנשים נעשים נחמדים יותר. גם הנהגים בכביש, גם פועלי הזבל עם משאית הזבל, שחסמה לי במשך חמש דקות יקרות בשבע בבוקר את הכביש, שמצפים לקבל מלמול זועף, ומופתעים לברכת בוקר טוב מחוייכת, מחייכים בחזרה.

ישנו מחקר חדשני בשם נוירוני המראה. תאים הקיימים במוח האדם, וגורמים לו להרגיש את מה שחש הזולת, ואפילו לפעול כמוהו. אותם נוירוני מראה שיגרמו לנו לרצות לקום ולרקוד בשעה שנחזה במופע ריקוד. שיגרמו לנו להרגיש סוג של תחושת כאב כשנצפה במישהו נופל. אולי אותם נוירונים, אצליכם, מחייכים אלי בחזרה כשאני מחוייכת.

והחיוך שלכם יפה. והשמיים מקבלים צבע יותר כחול.

אז אולי בכל זאת יש עתיד?

הרבה התלבטתי אם להיכנס לפינה הזו..
אבל כנראה שזה חזק ממני...

נכון- הוא צעיר.
נכון- הוא לא פוליטקאי מנוסה.
נכון- יתכן והוא יעלה כמטיאור וירד כמטאור.
נכון- יש מבוגרים ממנו, מנוסים ממנו, צבועים ממנו, מניפולטיבים ממנו, רודפי כסא ממנו, כאלה שהסיכוי שלהם אולי גדול יותר בזכות (או לחובת) כל הסופרלטיבים הללו.
נכון הוא יפה/חתיך/כותב מעולה/ ועוד כהנה.
נכון הוא לא אבא שלו.
נכון שהוא (גם הוא) חוטא בפליטות פה וקולמוס פה ושם.

אבל- 
במצבה העגום של המדינה, כשחצי מהמאכלסים את בתי המשפט הם מטובים הפוליטיקאים, 

במדינה שמתנהלת על "סמוך", "אל תידאג" ויהיה בסדר", (מילים שמכניסות אותי לסטרס מטורף), 

במדינה בה ילדי נושאים בנטל המילואים , בעוד אחרים נהרגים באוהלה של התורה (שכבודה במקומה מונח), במדינה בה לילדי אין כל סיכוי להשיג קורת גג משלהם למרות עבודה במשרה מלאה וחצי, 

במדינה בה השגי התלמידים מעולים רק בזכות העובדה שנאמר לחלשים ביניהם להישאר בבית ביום המבחן (בדוק), 

בעת שבה אני, כציונית נלהבת, לא מזדעזעת מהאופציה להגר לחול, כי כלו כל הקיצין, כי נמאס, כי אי אפשר יותר, 

הוא יקבל את הקול שלי. אני אשים "פה" במעטפה. אולי..באמת אולי, יש עתיד לנו לכולנו. ורק בגלל שאריות האופטימיות שהנה הגיע קול שפוי, עם כוונות טהורות, אני אצביע בשבילו.