סליחות

לבקש סליחה זה די קל. לבקש סליחה אמיתית, מהלב כבר הרבה יותר קשה. על מנת להתכוון לזה ברצינות צריך להבין שטעינו. ששגינו. שפספסנו, שזה לא היה במקום.

וזה לא פשוט. כי הרי כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים בדיוק מה עשו לנו, איפה חיבלו לנו, ואנחנו, הרי רק הגבנו לזה. ובצדק. לא?

אז זהו שלא. לא תמיד.

לא סתם אנחנו משננים לילדים לספור עד 10 לפני שמגיבים. לא סתם אנחנו מבינים ויודעים שבשעת לחץ לא מסבירים הסברים, לא נוזפים, לא מעמידים אנשים על טעותם. מבינים ויודעים, אבל לא מפנימים ומיישמים.

לא פעם אנחנו אומרים מה שעל הלב, על מנת לפרוק. ואז מרגישים הרבה יותר טוב. ניצחנו. ויני וידי ויצי. והשארנו את השותף לויכוח פגוע ומדמם. אבל אנחנו בסדר. אנחנו כבר רגועים.

אז הנה זימנו לנו הזדמנות. כזו שחוזרת פעם בשנה. מומחזת מראש. לא אנחנו צריכים ליזום אותה. מוגשת לנו על מגש של כסף.

זה הזמן לסליחות.

אז קצת סליחות משלי.

עם כוונה מלאה. לא כאלו שיוצאות בשטף ורבלי מהפה. כאלה שיוצאות מהלב אחרי מחשבה אמיתית של איפה הגזמתי.

קודם כל סליחה גדולה מהכי קרובים.

מזו שימלאו לה בעתיד הלא רחוק תשעה עשורים. שכל כך קשה לי להפנים שהגלגלים כבר חורקים, שהזיכרון לא משהו, שההבנה כבר הרבה יותר איטית, שהבלבול רב, שקשה להיות לבד. ולא תמיד אני מקבלת, סבלנית, נחמדה, מפרגנת. סליחה אמא. אוהבת אותך גם כשאת בת 88.

מזה ששורד איתי כל כך הרבה שנים. שורד את הצורך הבלתי נלאה שלי בשינויים, בתשומת לב, ומאידך בספייס. מזה שסופג ממני לפעמים כשבעצם לא הגיע לו. סליחה.

מאלה שקצת נדחפתי להם לחיים, אמנם במטרה לעזור אבל בסופו של יום כנראה שהכאבתי. בלי להתכוון אמנם. אבל הוספתי כנראה כאב על כאב. אני מצטערת מעומק הלב.

מאלה שקצת התרחקו, מנסיבות החיים הלוחצים, ואני הרגשתי נטושה מעט. סליחה שחשבתי על עצמי, מהפריזמה הצרה שלי. לא עשיתי ולא עושה מספיק. סליחה.

מזו שאני מרגישה שאני יכולה לשפוך הכל אצלה. ולפעמים עוברת את הגבול. והופכת אותה לעצובה בעצמה. ואני רק רציתי לעשות ונטילציה. ובמהלך הדברים שכחתי שאני זו האמא. והיא זו הבת. ולא להפך.

לחברים שלי, שקצת הזנחתי אתכם לאחרונה, בגלל היום-יום, העייפות בסוף היום, חוסר הסוציאליות. אוהבת אתכם מאד בחיי. 

למטופלים שלי אז והיום- סליחה אם טעיתי, שכחתי, אמרתי, פגעתי, לא עניתי בזמן, לא הבנתי, לא עשיתי, לא הקשבתי, לא התחשבתי.

וסליחה אחרונה מעצמי. שלא הקשבתי לגוף שלי שביקש יותר אוכל בריא, פחות קפה וקולה, יותר פעילות גופנית, יותר התחשבות...

ולנשמה שלי שביקשה יותר שקט נפשי, יותר מנוחה, פחות לחץ, יותר חמצן. מבטיחה להיות תלמידה טובה וקשובה יותר בשנה הבאה.

"יותר קשה לשדך את הגוף והנשמה ממה שאיש ואישה. משידוך כזה אפילו להתגרש אי-אפשר. רק להתאבד אפשר, אבל מה התועלת אז? גוף ונשמה צריכים לדעת לִגדול ביחד, להזדקן ביחד, שאז הם כמו שני ציפורים זקנים מסכנים באותו הכלוב, שלשניהם כבר אין שום כוח בכנפיים. הגוף כבר חלש ונופל. הנשמה כבר שוכחת ומתחרטת, ולברוח אחד מהשני גם כן אי-אפשר. בו, מה שנשאר זה רק לדעת לסלוח. זה החוכמה שנשארת אחרי שכל היֶתר החוֹכְמֶס נגמרות: לדעת לסלוח אחד לשני. כי אם לא לסלוח לבן-אדם אחר, אז לכל הפחות לסלוח לעצמך."

מאיר שלו. מתוך הספר " כימים אחדים"

כל שנבקש לו יהי...

תמיד אהבתי את ראש השנה. סוג של תירוץ להחלטות חדשות, הבטחות חדשות, מוטיבציה מחודשת.

זה כמובן לא אומר שאני עומדת בהחלטות. אבל אלו נעשות ונותנות מיכל חמצן טרי לריאות ולנשמה.

מה שאני לא עושה, זה לבדוק מה היה בשנה שעברה. תכלה שנה וקללותיה נאמר בפרשת "כי תבוא". (מזל שיש גוגל..)

השנה מסתיימת. אין טעם לחשוב על הכשלונות, העלבונות, האכזבות, המצוקות שהיו.

הנה הנה פותחים לנו דלת  להתקדם הלאה. להתחיל מחדש. ואם נותנים.. למה לא לקחת?

אז אם בהחלטות ותקוות עסקינן...

• שתהיה שנה חדשה, וטובה.
• שנדע להתרכז בחצי כוס המלאה, ולהניח למאכזב להתפוגג.
• שנהיה בריאים. כן, זו בהחלט לא קלישאה, וככל שהגיל מתקדם, ההבנה בחשיבות הבריאות הולכת ומתעצמת.
• שנמשיך להיות מוקפים במשפחה אוהבת, מפרגנת, מעודדת.
• שנשכיל להיות אופטימיים, לקוות לטוב, להאמין במה שיבוא.
• שקמטי הצחוק בזויות העיניים והפה רק יעמיקו. שנחייך הרבה, נצחק בקול, ננשום עמוק.
• שנרקוד לפעמים, שנשיר במקלחת, שנפעיל את המוטוריקה הגסה והעדינה.
• שנמשיך לעבוד, להשקיע, לקטר על יום ארוך, להרגיש הגשמה עצמית.
• שנאכל טוב, שנשתה טוב, שנאזן את הכולסטרול עם סטטינים, שנשתכר לפעמים, שנראה עולם, שנצפה בסרטים והצגות, שנעשה הליכות ברגל.
• שנחייך, כשהכלב אכל את הקרוקס, השתין על הרצפה, נגס בסמרטפון, ובמחיר זה הבית חי, וההולך על ארבע תמיד שמח כשחזרנו הביתה.
• שנהיה סבלנים לדור המזדקן (מאד) במשפחה. לאלו שהמחשבה אצלם כבר לא חדה, מהירה, וצלולה, שחוזרים על אותם שאלות ולא מקשיבים לתשובה, שמתלוננים, שבאים בטענות, שמבולבלים, שתובעים תשומת לב אין סופית וסיפוק מיידי. לא רחוק היום ונתגעגע לכל אלה.
• שנדע להתנהל מול ילדינו ללא ציפיות, בלי פולניות, בלי מסרים כפולים. שנאהב אותם בלי תנאי, בלי גבול, אבל שנדע גם לשחרר.
• שנמשיך להיות שניים, אתה ואני, מול ועם העולם. כי אתה חתיכת הפזל שחסרה אצלי, וכנראה שאני אצלך.
• שנעביר את השנה בלי ממדים, מקלטים, מסיכות, צווי שמונה, אזעקות.. שנדליק טלויזיה לראות חדשות, ונעביר למשהו אחר, כי משעמם.

שתהיה שנה טובה.

שורות שורות הם מוטלים לפנינו...

שורה של ילדים.

ילדים מתים.

מתקפת גז אומרים העיתונים.
זה כנראה מבוים אומרים הספקנים.

צריך לעשות משהו אומרים הצדקנים.

אובמה מהסס אומרים הפרשנים.

מה כבר אפשר לעשות אומרים ההססנים.

זה ממש נורא מצקצקים הרחמנים.

תראו את התמונות, אומרים הצהובונים.

זה גז מתנדף במהירות אומרים הכימאים.

זה רצח עם אומרים השדרנים.

עדיף לא להתערב אומרים הפחדנים.

אנחנו לא מסתכלים בזה אומרים החמקנים.

צריך להיכנס בהם אומרים הלוחמניים.

מועצת הביטחון תגנה אומרים הידענים.

ובינתיים 
ילדים מתים.

כשתגדלי תביני...

כשיהיו לך ילדים אז תביני על מה שאני מדברת, אמרה לי אמא כשהצהרתי בלהט של מתבגרת צעירה, שזהו, מספיק לי מלימודי התיכון, במילא זה לא ממש חשוב מה שמלמדים שם, ואני עוזבת.

אמא שלי הסתכלה עלי מזועזעת. איך במשפחה טובה, צפונבונית, אני מדברת ככה, ואז חזרה על המשפט האלמותי- חכי חכי..שיהיו לך ילדים משלך.

אז ילדתי ילדים. שלושה במספר. ערן עודד ומיכל. והייתי בטוחה שחיתולים, חוסר שינה בלילה, ברך משופשפת של ילד שבוכה, אלו הקשיים האמיתיים שאמא מדברת עליהם. כן, היה שם עוד משפט שהושמע לעיתים- "ילדים קטנים- בעיות קטנות. ילדים גדולים..."וכך הלאה.

מה שלא ספרו לי, כל האימהות מסביב עם המשפטים הפולניים, זה על חבל הטבור.

שחבל הטבור, שנחתך בלידה, בעצם לא נחתך. זה בכאילו. חבל הטבור גם לא מחובר מטבורו של התינוק לשלייה. למעשה זהו חבל, המחובר מהתינוק ישירות לנשמה שלך.

אהה.. כן, זה גם משהו בלתי שביר, בלתי ניתן לניתוק. כשאת יולדת, את מתחברת ישירות לילדך, וזהו. אבוד לך. את קשורה אליו לתמיד.

ועוד סטרטאפ- לפעמים החבל הוא חד כיווני. ניתן לניתוק מצד אחד. לא ניתן לניתוק מהצד שלך.

ונקודה נוספת- כשהחבל נמשך יותר מידי, התגובה הסומטית האוטומטית אצליך, תהיה עיניים רטובות, וכאב לב. גם השק על הכתפיים פתאום מכביד הרבה יותר.

נשמע בדיוני? דווקא לא. דוגמאות לפעילות הפיזיולוגית שיוצר החבל הזה  יש לי הרבה.

כשבני בכורי ריסק את רגלו בתאונת צניחה בשרות הצבאי, וישבתי מחוץ לחדר הניתוחים, פעמיים, או לחילופין במחלקת שיקום, צופה בפניו הכאובות מול הפיזיותרפיסטית, החבל נמתח, הלב כאב, העיניים נשפכו.

כשבני השני נראה בתמונת האינסטגרם, עם הנשק, הקפלד, התרמיל, בימי המילואים המתישים, מיוזע, עייף, סחוט, החבל נמתח. מעיק.

כשביתי מתקשרת לאחר סוף קורס משקיות תש, ואני די רגועה כי אחרי 2 בנים קרביים אני שמחה שזו סוף סוף בת, והיא מבשרת לי שהיא קבלה הצבה.. והיא מוצבת לגדוד חיר שיושב בעזה, וכשבועיים אחכ, בטלפון שמגיע בשעות הלילה אני מצליחה לשמוע את הבומים של גשם הפצמרים, החבל מכאיב, פוצע, מתוח...

ולא ברור לי למה, באטלס אנטומי של גרנט, שחרשתי אותו רבות בלימודי האנטומיה, הם שכחו על קיומו. החבל הזה לא מופיע. למה לא מוסברת הפעילות הפיזיולוגית שלו? למה אין תמונה? הרי זה ברור שהוא שם. בלתי ניתן לביתוק.

אז זהו. פה אנחנו אוחזים. הילדים גדלו, בגרו, חיים את חייהם. ורק אנחנו, אימהות, חיות חיים כפולים, משולשים מרובעים מחומשים. שלנו ושלהם.

והשבוע, אחרי שיחה ארוכה עם מיכל שלי, החכמה, זו שתמיד נותנת לי פרופורציות לחיים, אחרי שבדמעות סיפרתי לה שלאחרונה שוב החבל מתוח מאד, מכאיב מאד, אמרה שאני צריכה לדעת לשחרר.

ואז פתאום יצאו לי המילים ללא שליטה. מבלי לתכנן, ואמרתי לה-

מיכלי- כשיהיו לך ילדים משלך, רק אז תביני.

רוצה לדבר על אותן הדקות...

רוצה לדבר על אותן הדקות. אחת לתקופה הסיטואציה הזו מבליחה.

אותו פרק זמן בו את יושבת מול ההורים, מבינה שהדרך בה הם בחרו ללכת איננה מביאה אותם לשום מקום, וצריכה לשים לעצמך ברקס.

ראית את הילד. הבנת את הילד. בניגוד לסיטואציות בהן את מתלבטת, פה את באמת לא מתלבטת. את יודעת בדיוק מה יעזור לו להתקדם. מה יתמוך בהתפתחות שלו. איך כדאי להתנהל מולו. מה יעצים אותו.

ולילד קשה. הלקות זועקת לשמיים. הוא נבון, מתקשר, ואיננו מדבר. גם הבנת השפה לא משהו. והוא בגן רגיל.

והלכת לבקר בגן. וראית את האומללות של ילד אחד בודד בין 25 ילדים אקטיביים, מדברים, משוחחים, שואלים, עונים.

והוא לא מסוגל. רוצה חבר, ולא יודע איך מדברים. מנסה להגיד משהו, ולא יוצא. והילד השני הולך. והוא נשאר לבד.

והגננת התייאשה. הוא לא רוצה להשתתף היא אומרת לי. הוא רוצה וצריך עזרה אני אומרת. אבל יש לי עוד 25 ילדים, אין לי זמן להתייחס אליו לבד, היא אומרת. הוא לא שייך לפה.

ואת מסתכלת בילד. שמשחק בפינת החדר לבד. וליבך נחמץ.

צריך סיוע, תיווך, את אומרת להורים. אין לנו אפשרות כלכלית הם עונים. אם כך צריך גן קטן, אינטימי, עם אנשי מקצוע שידעו להנחות את הילדון, לתמוך בו, ללמד אותו, לשמש לו סביבה מעודדת התפתחות. גן מיוחד.

לא עונים ההורים. הוא ילך לגן עיריה רגיל. את תראי שהוא יתקדם בקצב שלו. והרי יש לו קלינאית טובה...

ומה עם המקום הרגשי? אני שואלת, מה עם חוסר היכולת שלו להתנהל מול 35 ילדים בעלי יכולת שפתית? ובגן עיריה אפילו סיוע מתווך הוא לא יקבל, זו רק הגננת והסייעת...מה זה עושה לנשמה? לביטחון? להיות יום שלם בפינה לבד, ורק העיניים מדברות?

ככה נראה לנו טוב. הם עונים. גם אנחנו התחלנו לדבר מאוחר. 

ואת יודעת שהם אוהבים את הילד. שהם רוצים רק בטובתו. שהם מאמינים שיהיה בסדר, אולי...

ואת מסתכלת על הילד,  קרוב לגיל ארבע, לא מדבר, מתקשה להבין, וליבך נחמץ.

הורים יודעים טוב יותר. הורים מכירים את הילד שלהם טוב מכולם.

ומאידך- את יודעת שהזמן עובר. שחברת הילדים אכזרית.

והרי ברשומה הקודמת אמרתי שאני מאמינה להורים??
ואת ממליצה, אומרת את דעתך המקצועית, ואחר כך לוחצת בברוטליות על הברקס.

ומשננת לעצמך שוב- את תעשי את ההחלטות לגבי הילדים שלך בלבד.

אני מאמינה להורים...

כשהורים שיושבים מולי בקליניקה, ואומרים לי- "אני יודע שהוא מבין",  אני לא מרימה גבה בספקנות.

כשהורים אומרים לי- "בבית הילד מדבר", אני מאמינה.

כשהורה אומר לי- "אני בטוח שהוא מבין"- אני מאמינה.

כשהורה אומר לי "לא טוב לילד שלי בגן"- אני מאמינה.

כשהורה אומר "הילד מסוגל"- אני מאמינה.

הורה - ילד זה קשר מסוג אחר. קשר שלא מצריך מילים, לא מצריך שפה. קשר שלא מצריך מההורה להיות בוגר אוניברסיטה, או מומחה בלקויות שפה ותקשורת. או חכם גדול, או מבין גדול. זה קשר אחר. זה חיבור מסוג אחר.

ולכן אני מאמינה להורים.

הורה-ילד זה קשר שלא מצריך מהילד להיות מחונן, מבריק, מוצלח, מוכשר. 

קשר הורה - ילד זה חיבור נשמות. ההורה מרגיש את הילד. יותר מכל איש מקצוע, חכם ככל שיהיה, מנוסה ככל שיהיה. ואילו הילד מצידו מרגיש את ההורה. יודע בדיוק מתי זה שמח, מרוצה, גאה מאושר, ומתי ההורה מאוכזב.

ואפילו מתי החיוך של ההורה, או המילה של ההורה אינה משקפת את ההרגשה האמיתית שלו.

הורה מבין את הילד. מבין את השמחה שלו, מבין את המצוקות והקשיים שלו. כואב איתו ביחד על הכישלונות, חווה איתו ביחד את ההצלחות. כמה קשה להורה לראות את הילד שלו דחוי. כמה קשה לראות כהורה את הילד שלו אומלל. אפילו כשכואב לו- ההורה מרגיש את הכאב. לדעתי (מבלי להיות פולניה...) ואולי אפילו בעוצמה גבוהה יותר.

כי מה אנחנו רוצים כהורים- שהוא יהיה מאושר. שהוא יהיה מסופק. שהוא יגשים את עצמו. שהוא יחייך.

אנחנו אנשי המקצוע והטיפול, מתנהלים עם ומול הילד במהלך שעות העבודה. אבל אח"כ הילד הולך הביתה. ואנחנו חוזרים הביתה. אנחנו חוזרים לשלנו, וההורה נשאר להתמודד עם הקשיים, הטנטרומים, הסטימולציות, ההתפרקות, הצעקות, חוסר השינה, חוסר התיאבון, התנועתיות.

ולכן- אין כל סיבה שההורה יאמר לי שהילד יודע, אם הוא לא מרגיש כך. הרי שמטרת העל שלנו כהורים זה לתמוך בדיוק במקומות שקשה. ההורה משקיע ממיטב כספו, האנרגיות שלו, הזמן שלו על מנת להגיע לטיפול שיקדם את הילד. כאן אין טעם בהעמדת פנים, בהגזמות, ובגוננות יתר.

התשוקה העזה לראות את הילד מתפתח, מתקדם, לומד, מצליח, ממוקמת אצלינו המטפלים רובה בקוגניציה. וקצת ברגש.  אצל ההורים תשוקה זו תופסת מקום נכבד בחדרי הלב.

ולכן- אנחנו נילחם למען הילד, עד כלות היכולות המקצועיות שלנו. ההורים לעומתנו ילחמו עד טיפת דמם האחרונה, ועד נשימתם האחרונה.

אני מאמינה להורים.

אני וההולכים על ארבע (זהירות סאגה...)

קראו לו גומי. קטן, פרוותי וחום. לא היה ברור של מי הוא. מסתובב ברחוב שלי בתל אביב, מכשכש לכל מי שנותן לו תשומת לב. נהגתי להכניס אותו הביתה כשאמא היתה בעבודה. היא לא ממש אוהבת כלבים אמא שלי. סיפרתי לו את הסודות הכי כמוסים שלי. האכלתי אותו. ושיחקתי בנדמה לי. כאילו הוא שלי. לפני שאמא חזרה מהעבודה הייתי נפרדת ממנו, וומוציאה אותו מהבית, הוא אף פעם לא הבין את השינוי בעמדות שלי.  כשתתחתני ויהיה לך בית משלך, אז תקני כלב. לא אצלי בבית. אמרה אמא.

אז התחתנתי. ושנה אחרי, בעוד אני בחודש שלישי להריוני הראשון, לקחנו אותו. וולדו-פפר קראו לו (במסגרת "עכשיו כבר מותר לספר" קראתי לו על שם מפקד הבסיס שלי, שלא היה סימפטי בלשון המעטה, ועד היום לא ברור לי למה הגיע לכלב שלי להיקרא על שמו.). פוינטר. לבן עם כתמים שחורים. בן חודש. קטנטן. תוך מספר חודשים גדל לכלב צייד אמיתי. אנרגטי. כל חזרה הביתה היתה כרוכה בגילוי מרתק ולא מפתיע. פעם העט נאכל, פעם הנעליים, ופעם הספר מהספרייה.  כך וולדו היה מרחיב את עולם הטעמים שלו. טועם וגורס כל דבר. כשהיינו יוצאים לשדה, הוא היה מתפלש בערמת הצואה הראשונה שהיה מוצא.  כשתהיתי אם יש לי כלב עם הפרעת אישיות זכיתי לתשובה המלומדת- זה אינסטינקט של כלב צייד.. הוא מסווה את הריח שלו. נו טוב.. בהחלט מסווה.. צחנת הקקי נדפה למרחקים.

כשוולדו היה בן מספר חודשים קרה פיצוץ בתעש ברמת השרון. זגוגיות התנפצו, סדקים בקירות, התריס עף לתוך הבית. וולדו נדחף בהסטריה אל מתחת לספה. שכב ורעד. הצלחתי להוציא אותו אבל מאז כל רעש קטן גרם לו לשוב ולרוץ אל מתחת לספה.

ואז ערן נולד. בני בכורי. וולדו הרגיש שחובתו להגן על הפעוט. לזוועתה של אימי, הוא קבע את מקומו ליד ערן, כשזה הקטן היה על השטיח, ודאג כמו אמא פולניה לכסות את הקטן בליקוקים, לשחק איתו בעדינות.

כשוולדו היה בן שנה, טיילנו עם ערן בעגלה. בשנייה של חוסר תשומת לב הוא ברח. רץ לכביש. שנייה גורלית. המכונית נסעה במהירות בכביש הצר ליד ביתינו. הכלב נפגע. שבר את המפרקת. המכונית לא עצרה. גם לא האיטה. היום קוראים לזה פגע וברח. במהירות שהמכונית נסעה לנהג לא היתה כל אפשרות לזהות אם פגע בכלב או בילד. והוא ברח.

ספוטי הגיעה אחרי כעשר שנים. בוקסרית מתוקה וקטנה. שוב בת כחודש וחצי. שוב סמרטוטי הרצפה מככבים, עיתונים עם פיפי, חלונות פתוחים לאוורור. הילדים, כבר שלושה במספר, ערן עודד ומיכל, מאושרים. גם אני. צביקה מעט פחות, אבל מקבל עליו את הדין באהבה. בוקסרים –גזע המקביל לילד קטן ואנרגטי. לב זהב, ושובבות אין קץ. מי שלא מכיר נרתע מהפרצוף הבוקסרי. מי שמכיר- נמס. לספוטי היה אופי ברור ואגוצנטרי. אתה אהוב עליה, היא משחקת איתך. אתה לא אהוב עליה היא הולכת לישון. באים הביתה חברים והשעה מאוחרת? היא ישנה בפינתה הקבועה.. הנחירות רמות, וכולם צוחקים.

במצבי שמחה היא קופצת. סוג של בורג לאחור עם פליק פלאק. עד היום זכור לי הפרצוף המבועת של שליח שצלצל בדלת, ושאל לפשר הקפיצות המשונות, ואני בדחף של רשעות אמרתי לו שככה בוקסרים מתנהגים לפני שמתקיפים. הספרינט שהוא נתן החוצה לא היה מבייש לוחם בסיירת מובחרת.

ספוטי ואנחנו היינו מאושרים ביחד. עד אותה שבת שהכלבה החלה להתנהג מוזר. ללכת ולהתנגש בקירות, ליפול, ולגלות סימפטום הנקרא ניסטגמוס. תנועות לא רצוניות בעיניים. האבחנה הגיעה מהר. גידול בראש. הנחיתה היתה קשה. ההידרדרות גם. ואחרי תקופה קשה של תרופות נגד אפילפסיה, ההחלטה להרדים הגיעה. חיבקנו. בכינו חיבקנו ונפרדנו.

פה הזוגי אמר שצריך הפסקה. קצת בית נטול כלבים. אולי של כמה חודשים, אולי יותר. הנימוקים היו משכנעים. זו עבודה קשה, מחוייבות, בלגן, פרידה קשה, באמת שהשתכנעתי.

ואחרי חודש היתה צויס בבית.

צויס נמצאה ברחוב כשהיתה בת חודש. כלבונת יפיפיה, עם פס אייליינר שחור בעיניים. כבר מראש הבנו שזה לא יהיה פשוט. פחד להיכנס למכונית. פחד בלתי מוסבר משקיות ניילון. פחד ממש פוביה מרעמים וזיקוקים, שאחרי חשבון פשוט גשם=רעם, התרחבה לפחד מגשם. התקפי חרדה שהתבטאו ברעד נוראי, זנב דחוף בין הרגליים. ופשוט חוסר תפקוד.

התייעצנו, אהבנו, היינו סבלנים, וזו גדלה לכלבה מדהימה, עם רגישות עצומה למצב הרוח שלנו, ועם הבנה שכשיש רעמים, המקום הבטוח ביותר זה המקלט. וכך, בלילות החורף הגשומים והרעומים, מצאנו עצמנו עם כלבה שיושבת במקלט ומצויידת בכדור וליום להרגעה.

אבל השנים איתה היו מדהימות. אהבה ללא גבול וללא תנאי, שמחה לכל אדם שנכנס הביתה. כלבה גדולה, עם נביחות בס, שרק אוהבי כלבים אמיתיים הצליחו להבין שאלו נביחות שמחה וידידות.

התרגלנו לדבר אליה. לספר לה הכל. והיא הקשיבה, בעיניה החומות והחכמות, וכאשר זיהתה מצוקה או קושי מייד מיהרה לנחם, ללקק, לכשכש בזנב, ולהראות כמה היא שייכת.

המלנומה הממאירה נראתה לנו בהתחלה כנפיחות בחניכיים. חשבנו שהבעיה זמנית, יעבור. ולא כך. החלטנו להילחם. לא לוותר עליה בקלות. איך אפשר.
המלחמה לחיים כללה ניתוחים, כימותרפיה, כדורים, והיא, המשיכה לכשכש בזנב. גם כשלא יכלה לאכול, עדיין הראתה לנו עד כמה היא שמחה לנוכחותנו, בוטחת במעשינו, אוהבת.
כשהגענו למסקנה שלא יותר, שלא מגיע לה לכאוב יותר. היא הורדמה בזרועותינו, חבוקה בידינו כולנו. זה מותר החיה מהאדם, אמר הוטרינר המקסים שלנו.. אנחנו יכולים לעזור לה במקרה שהסבל גובר על החיים.

הילדים גדולים. כבר לא בבית. אהבת הכלבים דבקה גם בהם. עודד וליסה מגדלים את אינג'ה. ערן וענת מגדלים את לאצ'י. 

אני, פה קצת נשברתי. חצי שנה הבית היה ריק מכשכושי זנב, מקולות צלצול הקולר השועט במדרגות לקראתי. פתאום אני מבינה כמה ביטחון נתנו לי הולכי על ארבע. מתחילה להסס לפני פתיחת דלת לצלצול הפעמון. נעשית חשדנית לרעשים בלתי ברורים. מרגישה סוג של בדידות כשנכנסת הביתה לבית ריק. פתאום אני מבינה כמה היו ההולכים על ארבע חברים נאמנים, ללא תנאים, וללא גבולות.

הזליגה לכיוון כלב חדש החלה לפני כחודש. פתאום אני עושה לייק לכל העמותות לכלבים שבסביבה. פתאום מתחילה להסתכל בתמונות כל הנטושים והבודדים, הבוגרים והגורים. הפעם הדילמה היתה יותר קשה. הילדים כבר לא בבית, חלוקת הנטל תהיה על שנינו בלבד. והרי אנחנו אוהבים לצאת, לטייל, לנסוע. שוב תחושת האחריות איפה להשאיר, ןלצידה יסורי המצפון  האם להשאיר. הבית שוב תחת שליטה מוחלטת. מסודר. האם להיכנס שוב לבלגן?

הלכנו ליום אימוץ לגורים. אני, מיכל שהצטרפה לדילמות, וזה שאיתי שהולך באהבה כבר 35 שנה אחרי הטרופים של אשתו. הלכנו. רק לראות, אמרתי. 

עיתונים פרושים על הרצפה במקומות אסטרטגים.

בריקדות בצורת קופסאות קרטון, מוזזות בשעות שאנחנו בעבודה על מנת לתחום אזור נקי מהשמדות.

החלונות פתוחים לאוורור, והמגב והסמרטוט מוכנים לפעולה בכל רגע.

רמת החיים עלתה קומה, הנעליים לא על הרצפה, וכל דבר אכיל מחוץ להישג השיניים הזעירות.

והבית חי.

תינוקת חדשה הגיעה הביתה.

באנג'י - ברוכה הבאה.

וולדו-פפר 

ספוטי

צ'ויס

באנג'י