יום שישי, 10 באפריל 2020

קורופסח אפריל 2020



אז מה באמת נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?
אוהבת 2 חגים. ראש השנה ופסח. אוהבת את התכונה שלפני, את ההתרגשות והעשייה שבמטבח, את עריכת השולחן, את הטעמים, הריחות, הארוח, את האורחים, את החיבוק, את ההרגשה של אחרי.
פסח סטנדרטי  כולל תכנון, קניות, בישולים, הוצאת האגדות מהמדף העליון (למרות מחאות הדור הבא), תוספות לשולחן, הוספת כיסאות על הקיימים, מפה לבנה,  אוכל, אוכל ועוד אוכל.  אנחנו (בכל זאת סבתא וסבא), מתעקשים לשיר , תחושה של חגיגיות. הרבה יותר מאשר בארוחת שישי.
אז זהו. הנה הוא הגיע. 
פסח 2020.
כמה הקטנות לשולחן צריך היום? שואל חבר טוב.
מפה קטנטונת לשולחן גדול. רק על הקצה. שתי צלחות. דווקא הוצאתי מהסט לאורחים. שאולי ארגיש קצת ..
בישולים צ'ק. אוכל מסורתי לחג. כבד קצוץ, מרק עם קניידלך.
אגדה לא טרחתי להוציא. אלה ששם במסך, הודיעו לי שלא יקרה, והאמת, גם לי לא התחשק.
ואז זום משפחתי. בואו ונדבר על זה רגע.. על ההתלהבות מהסדר בזום.
פרסמתם בפיד שלכם. היה מדהים, היה מרגש, שיתפנו את סבא וסבתא, הקטנים שרו, קראנו את ההגדה, היה סדר שלא ישכח, חד פעמי, נשארנו עם טעם של עוד, ועוד כהנה.
אז וואללה, עם יד על הלב? האמת? 
הקטנים מאד, לא היו בעניין. הגדולים יותר, אצלם בארה"ב זה בכלל שעת בוקר. עוד לא התעוררו לגמרי.. לשיר? אין מצב.
הגדולים לא זרמו עם הזום. חלקם פשוט לא זרמו, חלקם היו רעבים, חלקם פשוט לא.
אמא? לא מבינה איזה יום היום.. בטח לא את העובדה שהערב סדר פסח, ( מה זה פסח בכלל?)
ואנחנו? סבא-סבתא? שרנו שיר או שניים בסולו זוגי. ודעכנו לאיטנו.
אז אני שמחה שהיה לכם מהמם, מרגש וחד פעמי. אני גם מפרגנת לכם מאד שאכן זה חד פעמי.
אני, שמנסה בכח למצוא את החיובי בכל סיטואציה.. (מנסה.. לא אמרתי שמצליחה..) , אני אישית התבאסתי.
אז נקודות לחצי הכוס המלאה?
פרק 8, בעונה 15, של מחשבות קרימינליות היה לא רע.
קפה מספר 346, היה לא רע.
גם התה שלאחריו היה בסדר.
לא היו הרבה כלים לשטוף בסוף הארוע.
יש עוד פסח בשנה הבאה.
אנחנו בריאים. חמסה.

יום ראשון, 8 במרץ 2020

בידוד דמנטי או דמנציה בידודית


מה בין בידוד לדמנציה? לכאורה כלום. בידוד מילה מאד פופולרית בימינו אלה. אתם בבידוד, נכנסים לבידוד, שוהים בבידוד.
סוג של חופשה מאולצת. זמן לחשוב מי אנחנו ומה אנחנו. הרבה בינג' בטלויזיה, הרבה זמן מחשב, ווטסאפים בלי סוף.
זמן לבשל, או להזמין אוכל, לבלוס חטיפים, הדיאטה הלכה פייפן.
זמן לבהות בשקיעה במרפסת, לשקוע בהרהורים, או לדבר עם המבודד שאיתך.
אבל יש גם בידוד דמנטי. והוא מורכב הרבה יותר, קשה הרבה יותר.
חופשה? לא. אלה החיים עצמם.
בינג' בטלוויזיה? איך אפשר. הרי היא לא מצליחה להבין משפט פשוט לעומקו, לא כל שכן סרט טלוויזיה, או חדשות.
ווטסאפים? מה זה בכלל. כל מכשיר, ויהיה הפשוט ביותר, היומיומי ביותר, כמו שעון יד למשל, הופך לתעלומה לא ברורה, ותסכול גדול.
זמן לקרא? השפה הכתובה הפכה כבר מזמן לתעלומה. האותיות אינן מתחברות למילים, המילים אינן מתחברות למשפטים.
לבשל? לאכול? האכילה נהפכת למשהו שעושים כי חייבים. וגם אז, אין הנאה, אין תענוג, סתם פעולה פיזיולוגית של לעיסה ובליעה.
לשוחח? איך אפשר. המילים לא מצליחות להישלף מנבכי הזיכרון שעוד נותר, המשפט הופך להיות חסר משמעות, וההבנה.. אין כזה מושג.
אני מקפידה להגיע הרבה. יש עובדת זרה מסורה מאין כמוה, היא בדיור מוגן, שכשמו הוא- מגונן ומגן, ומסביבה אנשים לא מעט.
אבל היא בבידוד. מבודדת מהעולם, מבודדת מאנשים, מבודדת ממני, שקועה במאין חידלון לא מבורך, עצבות גדולה, ותהום שחורה ועמוקה של חוסר הבנה.
אצלה זה לא קורונה. אצלה זה לא חזרה מאיטליה מספרד או מברלין.
אצלה זה מצב מתמשך של חידלון.
הבידוד מסתיים בסוף, והמבודד חוזר לחיים האמיתיים.
בדמנציה, החיים האמיתיים הם בידוד.

יום ראשון, 23 בפברואר 2020

רמי- ידעת שאני רוצה לכתוב לך. אז כותבת. תודה כל כך גדולה על מה שהיית בשבילי.


חברות. רוצה לחשוב על חברות. כזו שהיא לגמרי אמיתית, לגמרי כנה, בלי צריך, בלי מתאים, בלי כאילו. חברות כזו שהיא לא זוגיות, היא לא הגיונית, היא לא נפוצה. קל לו לדבר איתך, וקל לך לדבר איתו. כזו שנמשכת שנים. חברות שהיא יותר מקשרי אחים, וגם יותר מחבר טוב.
אל תחפשי לקשר הזה הגדרה אומרת נועה המקסימה, הבת שלך. והיא כל כך צודקת. אין לזה הגדרה. פשוט קשר. בין שני אנשים, לא תלוי ג'נדר. נדיר באופיו, שלא זקוק להגדרה ולא ניתן למסגור.
כנראה שצריכה לברך שזכיתי. כי חברות כזו לאורך זמן לא מזדמנת הרבה, ואם כבר הזדמנה, תשמחי. אבל מה עושים כשזה מסתיים? וכנראה שלא תחזור שוב?  
זה נקטע. נשמת את נשימתך האחרונה, ואנחנו, כולנו,  נשארנו עם כאב צורב, עם געגוע עמוק, עם הבנה שנשאר האין, אבל השארת כל כך הרבה. שוב זה לא יקרה, ובכל זאת התמזל מזלנו שזה קרה.
תהליך העיבוד הכי טוב בשבילי זו הכתיבה. המילים הכתובות מנחמות באופן לא ברור. אולי מנציחות. אז כותבת. מרוקנת את הלב שלי לתוך המקלדת. כותבת לי. כותבת לך.
בית ספר לשריון. הרבה דברים החלו שם, אז בשנת 1975. שם הכרתי את זה שאהבה נפשי, הזוגי שלי שאיתי גם היום בשמחה וגם בצער, והלוואי שלעוד הרבה שנים. שם הבנתי שאני חייבת ללמוד להיות אסרטיבית, כי פריירית אני כבר מזמן. שם נוצרו הכרויות, וחברויות, בין הטנקים. ושם הכרתי גם אותך. הצריף שלי, קצינת החן של בית הספר, הכיל את המשרד שלי, ולצידו את שלך. ומתוקף העובדה שמעבירים שעות וימים בבסיס, התחלנו לדבר. ואז דיברנו. על הכל. ודיברנו. ואז נהיינו שלושה. צביקה, אתה ואני. ובחופשות מהצבא, המשכנו להיפגש. הזדנגפנו ביחד. (רק תל אביבי של אז יבין). ושיחקנו משחק. מי משלושתנו יפגוש יותר אנשים שהוא מכיר. שנינו התל אביבים הסתובבנו עם תחושת תבוסה עמוקה כשצביקה הנתנייתי ניצח פעם אחר פעם.
והכרתי את הוריך, את מלכה הגננת המיתולוגית, שהפסנתר תפקד כחלק אינטגרלי מנפשה, ואת אבא שלך. היה כל כך טבעי, שאצל מלכה, אמא שלך, עשיתי את העבודה הסמינריונית שלי לתואר ראשון, שהצריכה ממני לשבת שעות בגן ילדים. מהר מאד החלטנו ביחד שאבא שלך, הוא דופליקט של אבא שלי. גם אמא שלי למדה מהר להבין, שאמנם ילדה אותי כבת יחידה, אבל אני הבאתי הביתה אח. ואתה הקפדת לדבר עם אמא בכל ערב חג, בכל ארוע ויום הולדת. ואפילו לקחת אותה לבד, בלעדי לטיול בירושליים.
אחיותך, נאלצו לקבל את העובדה שיש לך אחות נוספת. למרות ששם המשפחה שלנו שונה.
בסרט החתונה שלי ושל צביקה אתה מככב. רוקד במרכז. רוקד עם כולם. כמה היינו שמחים אז. כמה תמימים. ואז נולד ערן, ואחריו עודד וגם מיכל. ואתה הפכת לדוד. דוד רמי. הדוד האהוב על ילדי. הדוד היחיד.
ואורלי המקסימה נכנסה לתמונה. אשתך. והמשפחה התרחבה. אנחנו הפכנו לדודים של עידו, נועה ויעלי. והם לבני הדודים של ילדי. מי אמר משהו על קשר דם? האמינו לי. קשר נשמות הוא חזק הרבה יותר.
כשערן התחתן, היה ברור שאתה הוא זה שישא ברכה. כשעודד ומיכל התחתנו, היה ברור לחלוטין שדודם האהוב הוא זה שמשמש כעד לחתימה על הכתובה. עשית זאת בהתרגשות רבה. כשקבוצת החברים הותיקים שלנו למדו להכיר אותך, היה ברור לכולם שהם לומדים להכיר את האח שלי. ונכנסת ללב של כולם. ונהפכת מהר מאד לראש החבורה. כי איך לא? איש גבוה, גדול, עם לב ענק. שדואג לכולם, מארגן הכל, אוהב בלי גבולות.
אז המשכנו כמו תמיד, לדבר על הכל, להחליף מתכונים מבית אמא. צלצלת כדי לשמוע איך הצליחו לי קציצות הגפילטא, כתבתי לך כשרציתי את מתכון החומוס המדהים, והחצילים הדקים דקים שעשית. ידעת שאני חולה על חמוצים, ולא הפסקת להביא לי מלפפונים שהחמצת, חצילים קטנים חריפים, כעכים מזרחיים שאפית. הגעתי לביתכם עם עוגיות קצף (מתכון מאמא), ואז בחיוך רחב הראית לי שכאלה בדיוק אפית באותו היום (מתכון מאמא). וכשנסענו צביקה ואני לחול, ואתה הבטחת להתקשר ולבקר את אמא כשלא אהיה, הבנתי שאנחנו משפחה, ואף אחד לא יגיד לי אחרת.
והחלטנו שגם בפייסבוק תופיע כאח שלי.
אז טיילנו, התאהבנו עם אורלי שלך, וצביקה שלי, בפורטוגל שהאירה לנו פנים, נפגשנו לארוחת סטיקים בבואנוס איירס, הספקנו לטייל בברצלונה לפני שנהיה מאוחר מידי.
ונפגשת כל שבוע עם צביקה בלעדי. בלחמים בחשמונאים תל אביב. קפה ומאפה. דיברתם רק אתם. בלי הנשים שאתכם. והתאהבת בנכדי, והראית לכולם בטלפון שלך סרטונים שלהם, כאילו היו נכדיך שלך. ושלחת לי סרטונים של אריאל נכדך הבכור, ואחכ גם של גוני, וגם של יהונתן. וקייטי נכדתי הבכורה, שאוהבת אותך אהבת נפש, לא הפסיקה לשלוח לך קטעי אודיו, ואייקונים של ממתקים. ואז הודיעה לך כמה היא מאושרת שאתה במשפחה שלנו.
וכשאנחנו חגגנו חידוש נדרים, 40 שנות נישואין, היה ברור שאתה בראש המברכים.  
עישנת בלי סוף. ואז השתעלת בלי סוף. ואז החלה לכאוב לך הרגל, והגוש שהרופא שלך (שכנראה ישן ברוב השיעורים בפקולטה לרפואה בה למד), החליט שזה מתח שריר, או תוצר של סכרת, או השד יודע מה עוד הוא הנפיץ. וביקשתי ממך ללכת לדעה שנייה לפרופסור סלעי המדהים. ולא רצית. היית לפני ביקור באקוודור אצל יעלי. כשאחזור , שלא יקלקל את הנסיעה אמרת לי כאילו ידעת גם בלי האבחון. ואני עשיתי לך תור, לא יכולה לבטל, אמרתי לך. תלך.
הלכת. ופתחת דלת פנדורה לשנתיים של טרוף, של סיוט, של מלחמה מוטרפת לאחוז בחיים. סרטן ריאות גרורתי, סטייג' 4.
נלחמת כמו אריה. אהבת את החיים, אהבת אנשים בלי סוף, ורצית לחיות.
מהר מאד הסברת לי שתשתדל שהכאב, הצער, הפחד, ישארו אצלך. לא רוצה לשתף אמרת לי. אני גבר-גבר, אמרת לי. למי שהתקשר ורצה לדעת מה שלומך, אמרת לו- נפלא. הכל נפלא.
והתרגזתי עליך. וכעסתי. ואמרתי לך שאני רוצה לשמוע את האמת הצרופה. לא מילות כסתח. שאו שתהיה גלוי וכנה איתי, או בכלל לא. הסכמת. וסיכמנו שתמיד תספר לי בדיוק מה קורה. הכל. כי בן אדם צריך גם לשחרר פחדים וכעסים, ולא לעשות תמיד הצגות של הכל טוב.
אז דיברנו. מידי יום. והתכתבנו. מוזר, אבל לא בכיתי אחרי שיחות הטלפון איתך. למרות שהיה קשה. לא פעם התנצלת שאתה "נופל עלי עם הצרות שלך" ועל זה קבלת שאגות ממני. דיברנו על כאב, על הפחד, על מה יהיה, על הדאגה שלך לאורלי ולילדים, על הכאב. על הכאב. על הכאב.
ואת השיחה על מתכונים של מאפים, סלטים, החליף דו שיח על האונקולוגיות הנפלאות שלך, על המחלקה במאיר, על כימו, קיתרודה, הקרנות, הקאות, כאבים, בדיקות, ותוצאות. והיו רגעי תקוה, ואחריהם גם נחיתה גדולה של עצבות ובהלה.
וידענו שזו ספירה לאחור. כך אמרת לי. הסוף מתקרב, אמרת לי. אח שלי, אתה יודע שאני אוהבת אותך. אמרתי לך. ולא, לא ניסיתי לדבר על תקוות שוא, לא ניסיתי לנחם במילות שקר, ואולי בגלל זה המשכת לדבר. והווטסאפים הפכו להיות מעין יומן חיים.
וסיפרת על התקווה, וכתבת על התסכול, ודיברת על היאוש, ומילים של- אולי בכל זאת, ואז הבנה שזה לא. והקשבתי. ועניתי. אבל לא באמת הבנתי. הראש הבין מעולה, אבל הלב סרב להאמין.
והכנסת אותי לקבוצת פייסבוק נפלאה בשם "חברים לנשימה". חולים ומשפחותיהם. ואמרת לי אני רוצה שתקראי את מה שאני כותב שם. וקראתי, והבנתי שוב למה אוהבים אותך כולם. בתוך הכאב, הקושי, הפחד, השכלת לעודד, ולהיות שם בשביל חבריך למחלה. ותמיד סיימת את מילותיך ב-מחר יום חדש. יהיה בסדר.
ולמרות שידענו. כולנו, שהזמן קצוב, כשזה בא, הרגשנו חסרי שליטה. עוד הצלחת להיפרד מכול מי שיקר לך.
אני מצטער, אמרת לי בין מאבק על הנשימות האחרונות. מצטער שזה ככה. והפעם כבר לא התאפקתי. ובכיתי מולך. אני זו שמצטערת, אמרתי לך תוך כדי בכי. מצטערת שלא יכולה לעזור במשהו.
ודיברנו. והסתכלתי עליך. ואחרי, ביקשת שאצא מהחדר. ויצאתי. והבנתי כי לא עוד.
ואחרי כמה שעות נשמת את נשימותיך האחרונות.
והותרת את כולנו חסרי נשימה, אובדי עצות. חור שחור.
דומעת בלי סוף. צביקה שותק. ערן עודד ומיכל לא מצליחים להפנים. קייטי מציירת לך המון ציורים.
הלכת.
לא ברור לי . לא מבינה . לא תופסת.
אז תודה כל כך גדולה על מה שהיית בשבילי, בשבילנו, ומוסיף להיות.
מה שבטוח שאתה ממשיך להיות החבר הכי טוב שלי. שלנו. של כולנו.



יום שני, 10 בפברואר 2020

סיכום של יום הולדת


בואו נדבר על גיל. כי מה זה גיל בסה"כ? מספר שמתקבל במשוואה פשוטה של חיסור. התאריך של היום, פחות התאריך של אז.. כשנולדתי. ואז יוצא מספר כזה שלא קשור אלי בכלל, ואולי דוקא כן.
אז בסך הכל אני מרוצה. לא הייתי חוזרת אחורה, וגם לא רצה קדימה. גיל כזה חצי עגול, די סבבה לי... אם אתאמץ אוכל להסתדר איתו. ואולי לא?
"זה הזוי הגיל שלי". זה משפט קלסי שבני גילי חוזרים עליו הרבה, ואני חוזרת עליו המון.  כי מה זה הגיל הזה? זה גיל של סבתא. מה קשור אלי בכלל?  אהה. כן. אני סבתא. בהחלט.
"אני לא מרגישה ככה, כמו בת.." עוד משפט שיוצא לי הרבה. ואז המראה נדחפת לי מול הפרצוף. אני כאן, היא אומרת לי.. תסתכלי טוב טוב. והמראה, היא לא מזייפת כמו הרבה אחרים. פה ושם קמטים, המאבק במשקל לא פשוט כמו פעם (זה לא אני, זה חילוף החומרים שלי, אני אומרת בעודי לועסת את עוגת הגבינה/הפסטה/השניצלים..). הביקור החד חודשי במספרה לצבע (בסוף אני אחליט להפסיק לצבוע דווקא לבן זה יפה.. לא? ככה אני אומרת כמעט כל חודש לשמעון ושאולי המדהימים. ממש.. ממש.. הרי אין מצב, אומרים שניהם בחיוך רחב).  והארון, שיש בו המון גינסים, נעליים, צעיפים ועגילים.  פחות בגדים של סבתא. כי זו אני, למרות תעודת הזהות.
ועוד משפטים שפתאום מופיעים אצלי הרבה. כמו "העיקר הבריאות", "אם הבריאות טובה עם כל השאר נסתדר", "שנהיה בריאים". לפני 20 שנה המילה בריאות בהחלט לא כיכבה אצלי ככוכבת בלקסיקון הורבלי שלי, כמילה פופולרית שחוזרת בתדירות כל כך גבוהה כמו היום. והיום? כשהמסביב מתחיל להתפורר, היום אני מבינה, שזה חשוב כל כך, מאד חשוב, הכי חשוב.
גם חשוב להעסיק את התאים האפורים. ככה כתוב בכל מאמר שעוסק בגיל. מה אגיד? כשאצלי התאים האפורים בהיפריות מתמדת, במירוץ חסר מנוחה כל הזמן, שאפילו כשאני מתיישבת בערב לבהות בטלוויזיה, התאים ממשיכים להתרוצץ.. שאם היו מצמידים עמדת מקרופון נסתר היו שומעים אותם דנים בפרוייקט הבא, בעשייה הבאה, בצריך, ברצוי, בכדאי, בלמה באיך ומתי. אצלי התאים לא יתמעטו, אלא יום אחד פשוט יקרסו באפיסת כוחות. וירימו שלט של- לא יכולים יותר.. תנוחי..
כשהייתם קטנים. פתאום יש את "כשהייתם קטנים" וזה מופנה לילדי, שהם עצמם  כבר הורים. אני שומעת את עצמי, ולא מאמינה. הנה אני מדברת כמו שאמא דיברה. מתרפקת קצת על העבר. נוסטלגית. אז כן.. גם נוסטלגיה זו מחלת גיל. תשאלו מישהו בן 30 מה אומרת לו המילה נוסטלגיה.. רוב הסיכויים שהוא יצטט משהו, ולא יספר על חוויות העבר שלו שהיו ואינם.
אז כנראה שהנה מצאתי, פריק קונטרול שכמוני, משהו שאין לי שליטה עליו. משהו שמתקדם משנה לשנה אם ארצה ואם לא. כנראה שבשנה הבאה יצא עוד פוסט עליו, ובשנה שאחרי עוד אחד.
ורק שנהיה בריאים.

יום שני, 27 בינואר 2020

חיית טרף ושמה דמנציה. פרק ג.


יש הרבה דפי הדרכה. מה לעשות כש.. איך להתנהג עם אדם דמנטי. אבל הם קרים, רציונלים וניכר שנכתבו על בסיס מחקרים ולאו דווקא מהיכרות אישית וקרובה.
אצלי אלה החיים עצמם. אני לומדת. זה לא קרה ביום, וזה לא היה קל. אבל מיום ליום אני מבינה שכאן לא היכולת הקוגניטיבית מובילה אותי, לא הרציונליזציה, לא ההגיון. רק הלב, והרגש, וגם הניסוי והטעיה. אני לא איש מקצוע בתחום, אבל יש לי קילומטראז' לא קטן. יש לי רצון להקל, אהבה גדולה, וכל אלה עטופים בהרבה עצבות וכאב. התובנות לא הגיעו מיד, אבל הגיעו. אז הנה חלקן פה, ויש עוד, ויהיו עוד.
וצריך כותרת. אז בואו ונקרא לזה-
לפעמים בניגוד להגיון, ולשכל הישר, אבל תמיד עם הנשמה והלב.
אז איך? הנה הגרוש וחצי שלי בנושא.
להסכים. לא להתווכח. אף פעם לא להתווכח, גם אם הנאמר פחות רלוונטי. גם אם אני צודקת. להגיד נכון, או בסדר, או הכל טוב. ולעשות מה שאני חושבת לנכון.
לנסות ולהסיט את ההתקבעות על תבניות. כל תקופה והקיבעונות שלה. פעם זה לא הבית שלה, פעם לקחו לה דברים, פעם אמא (שנפטרה מזמן)  ישנה איתה בלילה, ופעם אני זה לא אני. אז לא להיות צודק, לא לנמק, לא להיכנס לפילוסופיות מיותרות. לנסות להסיח את הדעת. מחר או בעוד שבוע, זה כבר יהיה משהו אחר.
לעולם לא לבייש, לסייע בעדינות. לא לעשות מבחנים של מסוגלות.
להשרות ביטחון, לא לרצות לנמק, לא להטיף, לא ללמד. להיות רגועים.
להעלות זיכרונות חיוביים. לא לבדוק זיכרון. לא לשאול "את זוכרת את..." ועדיף בכלל לא לשאול שאלות. ככה פחות נתאכזב.
לענות שוב ושוב ושוב בסבלנות, על שאלות שחוזרות על עצמן כל דקה. להתאפק, לא להגיד- "אמרתי לך כבר"
לאפשר לעשות מה שעדיין ניתן. לא לתת הרגשה של אי מסוגלות. לתת חיזוקים על השתדלות ולא רק על הצלחה. להתמקד במה שעדיין היא יכולה לעשות, ולא במה שכבר לא.
לבקש, להשתדל לא לדרוש. דרישה גורמת ללחץ. לשמור את הדרישה למצבי קיצון שאז אין ברירה.
אמפטיה, הכלה, סבלנות, פתאום אלה לא רק מילים. ללא התנשאות.
לנסות לשמור על שלוות נפש. לנסות לא לבכות לידה. היא אולי איבדה את היכולת להבין, אבל לא בהכרח את היכולת להרגיש.
לתת כבוד. לנסות לזכור את כל מה שהיא היתה עבורך במהלך השנים.
למצוא אוזן קשבת בשבילי. מקום לפרוק תסכול וכאב, מקום לעשות ונטילציה. לא לשמור עמוק בבטן, זה עושה שמות בבן אדם.
לדבר במשפטים פשוטים, לא מסובכים, לחייך, לנסות ולהשרות חיוביות.
להשקיט רעש חיצוני, אורות חזקים, מומלץ לא יותר מידי אנשים בחדר. זה מלחיץ ומאיים, במיוחד כשהשיחה מתפתחת ללא יכולת האדם להשתתף או להבין.
לא בהכרח מה שהובן היום, יהיה מובן מחר או בעוד חמש דקות. להכיר בעובדה שיש לביליות בתפקוד, אבל הכיוון הכללי הוא הדרדרות.
לפעמים יש תופעות של פרנויה, חשדנות ואפילו עוינות. חשוב להשתדל להישאר רגוע ולא להיכנס לסערת רגשות. אחכ, בסופו של יום, כן, מותר ורצוי אפילו לבכות ולשחרר את המצוקה.
אלו לא כללי התנהגות. אלו המלצות בלבד. לא תמיד ניתן לעמוד מול המציאות ולשמור על נינוחות וחיוביות. לא הצלחתי היום? אולי אצליח בעוד יומיים.
ומה שהכי חשוב, קשה, בלתי נסבל, מפחיד זו המחשבה שלא מרפה.
היום זה הם. ומחר?

יום שלישי, 8 באוקטובר 2019

יום הלא כיפורים 2019.


לא יודעת מה אתכם.
אני אישית, הקונספט של התנהלות כל השנה, בחוסר אכפתיות לרגשות הזולת, עם לקסיקון מילים רחב לכיוון הלא נכון, עם אגרסיביות מתפרצת, בכביש, בחנייה, בתורים לקופח ולסופר, במי בוחר באיזו מפלגה, בשמאל ובימין, בתנועות מגונות (שגם אני חוטאת בהן כשהפיוז קופץ), בחוסר הסבלנות והסובלנות, ואי קבלת השונה והאחר מאיתנו, בשנאה הדדית, פחות נראה לי.
ואז.. ואז מגיע היום הזה שמכפרים בו.. והסליחות מגיעות מכל כיוון. סליחה שפגעתי, סליחה שעשיתי, סליחה שקללתי, סליחה שנגחתי, סליחה שהפלקתי, סליחה שדחפתי ונדחפתי.
והנה הופ. ביקשנו סליחה. צריך לא? זה יום הסליחות הגדול.
ושוב המצפון צח כשלג, ושוב הסוללה מלאה, והדף נקי, ובנק האנרגיות מלא.
כי ביקשתי סליחה. השלכתי למים, סובבתי תרנגול.
ואיזה כיף, יש לי שנה שלמה לפני, ואופקים חדשים לדחוף, לקלל, להכות, לפגוע.
כי מה שהיה קודם נמחק לי. ביקשתי סליחה.
הקונספט הזה פחות נראה לי.
אולי השנה לא נבקש סליחה, ואז אין לנו אופציה לקלל שוב, כי בנק הקללות כבר ריק, ואז נתחיל לראות, באמת לראות האחד את השני, לכבד השני את האחד, להרגיש כולנו את כולנו.
נוותר על יום המחילה. נמחק אותו. ובמקום זה נבין שכבר עשינו  את כל הרע שאפשר, זה לא יימחק לנו בשום צורה,  ואין מקום לעוד.
ואם בכל זאת פגענו, נדע להתנצל. במיידי. לא לחכות לפעם בשנה הזו.
ואז החיים יראו קצת יותר טוב.